מהפך בבית המשפט: הקבלן חויב ב-350,000 שקל, אך הערעור התקבל והוא יצא נקי
בית המשפט המחוזי בחיפה קבע כי הסכם "פאושלי" (מחיר קבוע מראש) שקבלן ולקוח זנחו בהתנהגותם אינו תקף עוד, וביטל את כל החיובים שהושתו על הקבלן בערכאה הראשונה. פסק הדין מדגיש את הסכנה בסטייה מהסכמים כתובים מבלי לעגן את השינויים בחוזה חדש ומסודר.
בפסק דין דרמטי שניתן ב-14 בספטמבר 2025, קיבל בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים, את ערעורו של הקבלן אמוץ יגדל וביטל לחלוטין חיוב בסך של למעלה מ-350,000 שקלים שהוטל עליו בערכאה קודמת. פסק הדין, שנכתב על ידי השופט אחסאן כנעאן ובהסכמת השופטים אמיר טובי וגלית ציגלר, קבע כי שני הצדדים, הקבלן והמזמין, זנחו בהתנהגותם את ההסכם המקורי ביניהם, ולכן לא ניתן לחייב את הקבלן בגין הפרתו.
תחילתה של הפרשה ב-9 בדצמבר 2018, אז נחתם הסכם בין הקבלן אמוץ יגדל לבין יהודה סבג ואשתו המנוחה. ההסכם קבע כי יגדל יבנה שלוש דירות וישפץ דירה נוספת במגרש של בני הזוג סבג בחיפה, תמורת סכום "פאושלי" – כלומר, סכום קבוע וסופי – של 2,650,000 שקלים. סעיף מרכזי בהסכם הדגיש כי התמורה לא תשתנה, גם אם יתגלו טעויות בחישוב הכמויות או שינויים בתנאי השטח.
אלא שהמציאות בשטח, כפי שנטען, הייתה שונה. לטענת יגדל, תוכניות העבודה וכתב הכמויות שקיבל היו שגויים מיסודם. לדוגמה, כמות הבטון הנדרשת בפועל הייתה 265 קוב, לעומת 170 קוב בלבד בתוכנית המקורית. בשל פערים משמעותיים אלו, טען יגדל כי הצדדים סיכמו בעל פה לעבור ממודל של תשלום פאושלי לתשלום מבוסס כמויות. בהמשך, טען יגדל כי נכרת "הסכם חדש" בעל פה, לפיו סבג ישלם לו מיידית 300,000 שקלים עבור עבודות שבוצעו, ו-450,000 שקלים נוספים לסיום הפרויקט.
כאשר סבג שילם 80,000 שקלים בלבד מתוך הסכום המיידי, ראה בכך יגדל הפרה יסודית, הפסיק את העבודות ותבע את סבג בבית משפט השלום בחיפה על יתרת החוב, נזקים שנגרמו לו ושווי ציוד שנותר באתר.
מנגד, סבג הכחיש את קיומו של הסכם חדש והגיש תביעה שכנגד. הוא טען כי יגדל הוא שהפר את ההסכם המקורי כשנטש את האתר, ותבע החזר של כספים ששילם ביתר (מעבר לסכום החוזה המקורי), וכן פיצויים בגין עלויות השלמת הפרויקט, איחור במסירה, אובדן דמי שכירות, תשלומי ריבית על הלוואה ועוגמת נפש.
בית משפט השלום קיבל את עמדתו של סבג. הוא קבע כי לא נכרת הסכם חדש, וכי ההסכם המקורי והפאושלי הוא היחיד שתקף. לפיכך, דחה את תביעתו של יגדל במלואה, וקיבל חלקית את התביעה שכנגד. על יגדל הוטל לשלם לסבג סך של 351,737 שקלים, הכולל החזר של 80,000 שקלים (שנקבע כי שולמו תחת לחץ), פיצוי על עלויות השלמת הפרויקט ופיצוי בגין עוגמת נפש, בתוספת שכר טרחת עורך דין בסך 75,000 שקלים.
אלא שפסק דין זה התהפך לחלוטין בערעור. השופט כנעאן קבע כי אמנם, כפי שקבעה הערכאה הראשונה, לא הוכח שנכרת הסכם חדש ומחייב. עם זאת, הוא חלק על הקביעה שההסכם המקורי נותר בתוקף. "הקביעה לפיה המסגרת החוזית המחייבת את הצדדים היא ההסכם המקורי היא מוקשית לאור התנהגות הצדדים", כתב השופט.
בית המשפט המחוזי מצא כי שני הצדדים, במעשיהם, זנחו את עקרון התמורה הפאושלית, שהיה יסוד מרכזי בחוזה. הראיה המרכזית לכך הייתה העובדה שסבג שילם ליגדל סכום כולל של 2,803,500 שקלים – כ-150,000 שקלים יותר מהסכום החוזי המקורי – עוד לפני שהעבודות הופסקו. תשלומים אלו בוצעו לאחר שיגדל התריע על חוסרים בכמויות הברזל והבטון. במקום לעמוד על כך שהמחיר סופי, סבג אישר ליגדל לרכוש את החומרים החסרים והסכים "להתחשבן" בסוף הפרויקט.
בהתנהגות זו, קבע בית המשפט, "פרצו הצדדים בהסכמה ובהתנהגות את מסגרת ההסכם המקורי". בכך, הם ויתרו על התנאי שהתמורה קבועה ועברו עקרונית לשיטת התחשבנות לפי כמויות. הבעיה הייתה שהם מעולם לא הצליחו לגבש הסכמה סופית ומחייבת על תנאי ההתחשבנות החדשים.
במצב משפטי זה, בו ההסכם המקורי נזנח אך הסכם חדש לא נכרת, לא ניתן לקבוע כי מי מהצדדים הפר חוזה. הקבלן לא הפר את ההסכם המקורי כי הוא כבר לא היה רלוונטי, והמזמין לא הפר הסכם חדש כי כזה לא היה קיים. במצב כזה, פנה בית המשפט לדיני "עשיית עושר ולא במשפט", הקובעים כי הקבלן זכאי לתמורה הוגנת עבור העבודות שביצע בפועל.
כאן הנטל עבר לסבג. כיוון שהוא זה שתבע החזר בטענה ששילם "ביתר", היה עליו להוכיח כי הסכומים ששילם היו גבוהים משווי השוק של העבודות שבוצעו על ידי יגדל. סבג לא עמד בנטל זה, ולכן בית המשפט קבע כי יש להניח שהתשלומים שבוצעו בהסכמה שיקפו את שווי העבודה.
התוצאה הסופית הייתה מהפך מוחלט: ערעורו של יגדל התקבל במלואו, וכל החיובים הכספיים שהוטלו עליו בוטלו. במקביל, הערעור שכנגד שהגיש סבג נדחה. למעשה, תביעותיהם של שני הצדדים נדחו, ונקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות בשתי הערכאות.
ע"א 57991-04-25
