לאחר 70 שנה: נדחתה על הסף תביעה לפיצויי הפקעה בסך מיליוני שקלים
בית המשפט המחוזי בחיפה קבע כי התביעה, שהוגשה למעלה מ-6 שנים לאחר תום "תקופת המעבר" שנקבעה בפסיקה, התיישנה. השופט דחה את טענת התובעים כי הודעת רשות מקרקעי ישראל "איפסה" את מרוץ ההתיישנות, וקבע כי המתנה של 4 שנים נוספות לאחר דחיית פנייתם ברשות, אינה זמן סביר
בפסק דין תקדימי שניתן ביום 17 באוגוסט 2025, דחה בית המשפט המחוזי בחיפה, בראשות כבוד השופט אייל דורון, על הסף תביעה לתשלום פיצויי הפקעה שהוגשה נגד מדינת ישראל. התביעה, שהוגשה על ידי שני יורשים של בעל קרקעות היסטורי, נדחתה מחמת התיישנות, לאחר שהוגשה כ-70 שנים לאחר הפקעת המקרקעין המקוריים. השופט דורון קבע כי חלף זמן רב מדי מאז המועדים הקובעים שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון, וכי אין לקבל ניסיון "לאתחל" את תקופת ההתיישנות מחדש.
תחילתה של הפרשה בשנות ה-50 המוקדמות. על פי כתב התביעה, המנוח ח'ליל אסעד קסיס, שנפטר בשנת 1948, היה בעל הזכויות במקרקעין באזור הכפר מעִילְיָא. המקרקעין הופקעו על ידי המדינה מכוח "חוק רכישת מקרקעין" משנת 1953, והודעה על כך פורסמה ברשומות ב-29 באוקטובר 1953. התובעים, חליל קסיס וטארק קסיס, הם שניים מתוך יורשיו הרבים של המנוח, אשר טענו כי פיצויים בגין אותה הפקעה מעולם לא שולמו.
המדינה, באמצעות רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף, בטענה המרכזית כי התביעה התיישנה זה מכבר. בנוסף, טענה המדינה כי פיצויי ההפקעה כבר שולמו ליורשיו הישירים של המנוח, פואד וג'ורג' קסיס, עוד בשנים 1958-1959, ואף צירפה כתבי קבלה חתומים כהוכחה לכך. לבסוף, נטען כי הגשת התביעה בשיהוי כה קיצוני – כ-70 שנה לאחר ההפקעה – גרמה למדינה נזק ראייתי כבד.
ליבת פסק הדין נסובה סביב סוגיית ההתיישנות, ובפרט סביב "הלכת ארידור" המפורסמת של בית המשפט העליון משנת 2013. הלכה זו קבעה באופן תקדימי כי תביעות לפיצויי הפקעה כפופות לתקופת התיישנות של 7 שנים, שמתחילה במועד בו הרשות תפסה חזקה בקרקע. עם זאת, בהתחשב בכך שהלכה זו הייתה חדשנית, בית המשפט העליון קבע "תקופת מעבר" של 3 שנים, עד ליום 21 במרץ 2016, שבמהלכה הרשויות היו מנועות מלטעון טענת התיישנות. תקופה זו נועדה לאפשר לבעלי זכויות, שתביעתם התיישנה לכאורה, להגיש את תביעתם.
התובעים במקרה זה הגישו בקשה לרמ"י לתשלום פיצויים ביום האחרון של תקופת המעבר, ה-21 במרץ 2016. הם ביססו את טיעונם על הודעה שפרסמה רמ"י לציבור בפברואר 2016, בה נכתב כי עבור מי שיגיש בקשה עד לתום תקופת המעבר, "תיעצר תקופת ההתיישנות עד לקבלת תשובת עמדת הרשות". רמ"י דחתה את בקשת התובעים ב-21 ביוני 2018, בנימוק שהפיצויים כבר שולמו בעבר. התביעה לבית המשפט הוגשה רק ב-18 בספטמבר 2022, למעלה מ-4 שנים לאחר קבלת תשובת הרשות.
התובעים טענו כי הודעת רמ"י העניקה להם למעשה תקופת התיישנות חדשה בת 7 שנים, שהחלה לרוץ מיום קבלת מכתב הדחייה. השופט דורון דחה טענה זו מכל וכל. הוא קבע כי מדובר בטענה "מלאכותית" ו"אבסורדית", שמשמעותה היא "לבטל מבלי משים וכלאחר יד הלכות פסוקות" של בית המשפט העליון.
"התחולה הפרוספקטיבית של הלכת ארידור… לא הביאה להארכת תקופת ההתיישנות… אלא רק יצרה מחסום ומניעות בפני הרשות מהעלאת טענת התיישנות", כתב השופט בפסק הדין. הוא הדגיש כי אם אפילו הוראות חוק ההתיישנות עצמן אינן יכולות להאריך את תקופת המעבר שנקבעה בפסיקה, בוודאי שהודעה מנהלית של הרשות אינה יכולה "לאפס מחדש את תקופת ההתיישנות המלאה".
השופט קבע כי גם אם היה מקום לאפשר לתובעים "זמן סביר" להגשת תביעה לאחר קבלת תשובת רמ"י, הרי שפרק זמן של למעלה מ-4 שנים אינו יכול להיחשב בשום אופן כזמן סביר. הוא ציין מקרים אחרים בפסיקה שבהם גם תקופות קצרות יותר, של שנתיים או שלוש וחצי שנים, נחשבו לבלתי סבירות בנסיבות דומות.
לסיכום, פסק השופט דורון, התמונה ברורה: "התביעה כאן הוגשה בחודש ספטמבר 2022, בחלוף כ-70 שנים ממועד הפקעת המקרקעין על ידי הרשות; בחלוף כ-6 שנים ממועד תום תקופת המעבר; ובחלוף למעלה מ-4 שנים מהמועד בו ניתנה תשובת הרשות בה נדחתה פניית התובעים… ומשכך דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות".
לאור מסקנה זו, בית המשפט לא נדרש לדון בטענות האחרות של המדינה, הנוגעות לתשלום הפיצויים בעבר או לטענת הזיוף שהעלו התובעים כלפי כתבי הקבלה. התביעה נדחתה, והתובעים חויבו לשלם למדינה הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח.
ת.א. 37227-09-22
