הקרב על הדירה ברמת אביב: ביהמ"ש דחה תביעת עיזבון וקבע כי המתנה לספרית המנוחה תקפה
למרות טענות לעושק, תרמית והיעדר גמירות דעת, קבע השופט נפתלי שילה כי הענקת הדירה בחייה של המנוחה, שרה ניטנברג ז"ל, לעובדת המספרה שלה ולבעלה, הייתה עסקה מוגמרת וכשרה. מנהל העיזבון, שהיה איש סודה של המנוחה, חויב בהוצאות משפט בסך 100,000 ש"ח
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו דחה לאחרונה תביעה שהגיש עיזבונה של שרה ניטנברג ז"ל, אישה ערירית ניצולת שואה, במטרה לבטל עסקת מתנה שבמסגרתה העניקה עוד בחייה את דירתה ברמת אביב לשושנה חזק, שעבדה כספרית במספרה שבבעלותה במשך שנים רבות, ולבעלה, ניסים. בפסק דין מפורט ומנומק שניתן ב-9 במרץ 2025, קבע כבוד השופט נפתלי שילה כי מסמכי המתנה תקפים, וכי לא נפל כל פגם ברצונה של המנוחה בעת החתימה עליהם. התביעה, שהוגשה במקור על ידי המנוחה עצמה כחודש וחצי לפני פטירתה והמשיכה להתנהל על ידי מנהל עיזבונה, אשר אלקובי, חויבה בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 100,000 ש"ח.
סיפור המעשה שנדון בפני בית המשפט חושף דרמה אנושית מורכבת, שבמרכזה אישה ללא ילדים אשר קשרה קשרים עמוקים דמויי משפחה עם שתי קבוצות אנשים שונות בחייה. מצד אחד, התובע, אשר אלקובי, ומשפחתו, שהיו שכניה של המנוחה מאז שנות ה-60 וראו בה בת משפחה לכל דבר. מהצד השני, הנתבעים, שושנה וניסים חזק, שפיתחו עם המנוחה מערכת יחסים קרובה של "אם ובת", שהחלה עם העסקתה של שושנה במספרה של המנוחה בשנת 1974.
במשך שנים, שתי מערכות היחסים התקיימו במקביל. בצוואה שערכה המנוחה בשנת 2003, היא הורישה את עיזבונה ל-17 נהנים, שכללו תשעה מבני משפחת אלקובי ושלושה מילדי משפחת חזק. אולם, בשנת 2006 חל מפנה משמעותי. ב-11 במאי 2006, ערכה המנוחה שתי צוואות חדשות: האחת התייחסה לחנות שבבעלותה ונותרה דומה לקודמתה, והשנייה, נפרדת לחלוטין, ציוותה את הדירה לנתבעים בלבד. שלושה ימים בלבד לאחר מכן, ב-14 במאי 2006, חתמה המנוחה על תצהיר מתנה, שבמסגרתו העניקה לנתבעים את הדירה לאלתר, עוד בחייה. המתנה כללה מגבלה, לפיה נאסר על הנתבעים למכור או להשכיר את הדירה כל עוד המנוחה בחיים, זכות שנרשמה לטובתה כהערת אזהרה בטאבו. בסופו של תהליך, בנובמבר 2006, הדירה נרשמה על שם הנתבעים.
נקודת השבר ביחסים בין המנוחה לנתבעים אירעה בדצמבר 2009, כאשר המנוחה פיטרה את שושנה מעבודתה במספרה. בעקבות הפיטורין והסכסוך שנוצר, ערכה המנוחה צוואה חדשה (צוואת 2009), ובה נישלה לחלוטין את הנתבעים וילדיהם מעיזבונה, והורתה למנהל העיזבון, התובע, למכור את הדירה והחנות ולחלק את התמורה בין 14 נהנים, רובם ממשפחת אלקובי.
התובע טען בשם העיזבון שלוש טענות מרכזיות: ראשית, שמסמכי המתנה נחתמו תחת עושק, תרמית והיעדר גמירות דעת, וכי המנוחה, בשל חולשתה ותמימותה, לא הבינה את משמעותם. שנית, נטען כי מדובר במתנה שתוקנה למקבל רק לאחר מות הנותן, עסקה שאסורה לפי סעיף 8 לחוק הירושה ודורשת עריכת צוואה. שלישית, נטען כי הנתבעים הפרו את תנאי המתנה, שכן לא טיפלו במנוחה ולא דאגו לכל צרכיה עד יום מותה כפי שהתחייבו בתצהירים.
השופט שילה דחה את כל הטענות בזו אחר זו. באשר לטענת הפגמים בכריתת ההסכם, קבע בית המשפט כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח עושק או תרמית. עורך הדין שערך את המסמכים, עו"ד אברהם מזור, העיד כי המנוחה פנתה אליו באופן עצמאי, הייתה צלולה לחלוטין, הבינה את משמעות המהלך והוא אף הסביר לה כי מדובר במתנה בלתי הדירה. בית המשפט ציין כי שלוש שנים לאחר מכן, המנוחה ערכה את צוואת 2009, ואיש לא טען אז כי לא הייתה כשירה. עוד נקבע כי חזקה על אדם שחותם על מסמך כי קרא והבין את תוכנו, והמנוחה חתמה על מספר מסמכים לאורך תקופה של כחצי שנה לצורך השלמת העסקה.
בית המשפט הכיר בכך שהמנוחה התחרטה על מעשיה. בהקלטה משנת 2009 היא נשמעת אומרת "אני רוצה את הבית שלי בחזרה… הייתי טיפשה כזו שבלי שכל". אולם, השופט קבע כי היא לא טענה שלא הבינה את משמעות החתימה, אלא שהיא התחרטה על כך. חרטה, ככל שתהיה, אינה עילה לביטול מתנה שהושלמה ברישום.
גם הטענה כי מדובר במתנה לאחר מיתה נדחתה. השופט קבע כי העובדה שהבעלות בדירה הועברה במרשם המקרקעין עוד בחיי המנוחה יוצרת "חזקה כבדת משקל" שמדובר במתנה לאלתר. המגבלה שאסרה על הנתבעים לבצע עסקאות בדירה נועדה רק להבטיח את רווחתה וזכותה של המנוחה להתגורר בדירה עד יומה האחרון, ולא לדחות את מועד הקניית המתנה.
לבסוף, דחה בית המשפט את הטענה להפרת תנאי. נקבע כי לשון התצהירים אינה מציבה תנאי, אלא מביעה הוקרת תודה על העבר ותקווה לעתיד. עו"ד מזור העיד כי לא הייתה כוונה להתנות את המתנה בדבר. מעבר לכך, גם אם היה מדובר בתנאי, הראיות הראו שהנתבעים לא נטשו את המנוחה והמשיכו לסייע לה, גם אם בהיקף נמוך יותר מהתובע, וכי המנוחה עצמה היא זו שצמצמה את הקשר לאחר פיטורי שושנה.
בסיום פסק הדין, מתח השופט ביקורת על השיהוי בהגשת התביעה, שהוגשה רק בשנת 2022, כארבע שנים לאחר שהתובע גילה על העברת הבעלות בדירה, וזאת כאשר המנוחה הייתה כבר במצב קוגניטיבי ירוד מאוד ולא יכלה למסור את גרסתה.
ת"א 65698-08-22
