בית המשפט אישר תובענה ייצוגית נגד AIG: חידשה פוליסות תוך שינוי תנאים והעלאת מחירים ללא הסכמה מפורשת
בפסק דין מנומק קובעת השופטת מיכל נד"ב כי שינוי מהותי בתנאי פוליסה, גם אם נדרש עקב שינוי רגולטורי, מהווה למעשה חוזה חדש המחייב הסכמה מפורשת של הלקוח. החברה טענה כי פעלה בהתאם להנחיות המפקח על הביטוח, אך בית המשפט קבע כי חובת היידוע וההסכמה גוברת.
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד אישר הגשת תובענה ייצוגית נגד חברת הביטוח AIG, בטענה כי החברה חידשה באופן אוטומטי פוליסות ביטוח דירה ותכולה, תוך ביצוע שינויים מהותיים בתנאיהן והעלאת פרמיות ודמי השתתפות עצמית, מבלי לקבל את הסכמתם המפורשת של המבוטחים. ההחלטה שניתנה ב-7 באוגוסט 2025 על ידי השופטת הבכירה מיכל נד"ב, פותחת פתח לתביעה של אלפי לקוחות החברה שייתכן וחויבו בתעריפים חדשים ופעלו תחת תנאים שלא אישרו.
הפרשה החלה כאשר המבקש, חגי וילנסקי, גילה שינויים משמעותיים בפוליסת ביטוח המבנה שלו רק לאחר שנזקק להפעילה. בסוף יוני 2020, בעקבות תקלת צנרת, פנה וילנסקי ל-AIG וגילה לראשונה כי דמי ההשתתפות העצמית שלו קפצו מ-491 שקלים בשנת 2017 לסך של 1,390 שקלים, וכי הוטלו עליו מגבלות חדשות, כגון חובה להשתמש בשרברב בהסדר בלבד. בדיקותיו העלו כי השינויים נעשו באופן חד-צדדי כבר בשנת 2018, ללא ידיעתו או אישורו. בנוסף, התברר כי הפרמיה הכללית עלתה בכ-13% באותה שנה.
בבקשה לאישור התובענה נטען כי AIG ניצלה את מנגנון ה"חידוש האוטומטי" כדי לכפות על לקוחותיה חוזה חדש ויקר יותר. לטענת התביעה, שינוי מהותי במחיר, בתנאי הכיסוי או בגובה ההשתתפות העצמית אינו "חידוש" של חוזה קיים, אלא הצעה חדשה המחייבת הסכמה פוזיטיבית ומפורשת מהלקוח. עוד נטען כי AIG הוסיפה לחלק מהפוליסות כיסויים חדשים, כמו "כיסוי סייבר", ללא בקשה או הסכמה, ולאחר שנה החלה לגבות עליהם תשלום.
מנגד, AIG, טענה כי פעלה כדין ובהתאם להנחיות רגולטוריות. לטענתה, השינויים בפוליסות, בעיקר בתחום נזקי המים, נבעו מיישום חוזר של המפקח על הביטוח משנת 2016, שנועד לשפר את השירות למבוטחים. החוזר העביר את האחריות לטיפול בנזקי מים מחברות שירות חיצוניות אל חברות הביטוח עצמן, מהלך שהגדיל משמעותית את הסיכון הביטוחי וחייב, לדברי AIG, עדכון של התעריפים ודמי ההשתתפות העצמית. החברה טענה כי המפקח על הביטוח אישר את התעריפים המעודכנים וכי היא יידעה את לקוחותיה על השינויים באמצעות הודעות דוא"ל ובהודעות החידוש.
אולם, השופטת נד"ב דחתה את עיקר טענות ההגנה. בפסק הדין נקבע כי גם אם השינויים נבעו מדרישה רגולטורית, הם יצרו למעשה חוזה חדש ולא היוו הארכה של החוזה המקורי. במצב כזה, על חברת הביטוח הייתה מוטלת החובה לקבל את הסכמתו המפורשת של המבוטח לחוזה החדש. השופטת קבעה כי AIG לא הוכיחה שקיבלה הסכמה כזו, ולמצער, לא עמדה בחובת היידוע המוגברת החלה עליה.
השופטת מתחה ביקורת חריפה על אופן היידוע של הלקוחות וציינה כי "העלאת מחיר ללא יידוע אפקטיבי של הלקוח, מהווה הפרה של החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב". היא קבעה כי לא די בהפניה כללית למפרט הפוליסה או באזכור שולי בגוף מייל, שהחברה עצמה הודתה שהמבקש כלל לא פתח. לדבריה, במקרה של שינוי כה מהותי במחיר ובתנאים, היה מצופה מ-AIG לציין זאת "באותיות 'קידוש לבנה' בכותרת המסמך", כולל פירוט ההבדלים בין המחיר הישן לחדש.
בית המשפט אישר את ניהול התביעה בשתי קבוצות:
- קבוצה א': לקוחות בעלי פוליסת ביטוח דירה אגב משכנתא, שחודשה אוטומטית עם העלאת פרמיה (החל מ-2 במאי 2018), העלאת דמי השתתפות עצמית או שינוי בתנאי הכיסוי (החל מנובמבר 2016), מבלי שנתנו לכך אישור מפורש ומבלי שקיבלו על כך יידוע כנדרש.
- קבוצה ב': כלל מבוטחי החברה שהתווסף להם כיסוי סייבר בתשלום לפוליסה ללא יידוע והסכמה כדין.
הסעדים הנתבעים כוללים השבת הכספים שנגבו ביתר ופיצוי בגין התעשרות שלא כדין של החברה. פסק הדין מהווה איתות משמעותי לשוק הביטוח כולו, ומדגיש כי הנוחות שבחידוש אוטומטי אינה יכולה לבוא על חשבון זכותו הבסיסית של הצרכן לדעת על מה הוא משלם ולהסכים לכך במפורש.
ת"צ 30979-01-21
