תביעת הענק של אשה שהורשעה ברצח בעלה, נגד קרובות משפחתו של בעלה השני הסתיימה בניצחון חלקי ופיצוי קטן
בית המשפט קיבל חלקית את תביעת הדיבה שהגישה ברזני, שהורשעה ברצח בעלה הראשון, וקבע כי נאמרו עליה דברי לשון הרע. עם זאת, בית המשפט דחה את מרבית הטענות ופסק פיצוי של 15,000 שקלים בלבד, מתוך 400,000 שקלים שנתבעו.
בית משפט השלום בירושלים קיבל באופן חלקי בלבד את תביעת לשון הרע והגנת הפרטיות שהגישה אישה, שהורשעה בשנת 1986 ברצח בעלה הראשון. התביעה, על סך 400,000 שקלים, הוגשה נגד גיסתו ונכדתה של גיסתו של בעלה המנוח השני של האשה. בפסק דין מנומק שניתן ב-23 ביוני 2025, קבעה כבוד השופטת יעל ענתבי-שרון כי הנתבעות אכן פרסמו דברי לשון הרע נגד התובעת, אך פסקה לה פיצוי בסך 15,000 שקלים בלבד, תוך התחשבות בעברה הפלילי ובנסיבות הפרסומים.
הפרשה החלה בעקבות שידור כתבת תחקיר בערוץ 13 במרץ 2021, תחת הכותרת "תעלומת הרצח מהירקון", אשר עסקה בפרשת הרצח בה הורשעה האישה ובעקבותיה ריצתה 14 שנות מאסר. במסגרת הכתבה וכן בקדימון שקדם לה, רואיינו הנתבעות קרובות משפחתו של הבעל השני, אלמן חשוך ילדים שהיה מבוגר מהתובעת בכ-20 שנה ולו נישאה מספר שנים לאחר שחרורה מהכלא.
השופטת ענתבי-שרון ניתחה כל אחת מהאמירות הבעייתיות לגופה. האמירה הראשונה נאמרה בתשובה לשאלה "לגדליה, הגיס שלך, לא הפריע שהוא התחתן עם מישהי שרצחה את בעלה?". היא השיבה: "כנראה שלא ידע קודם". בית המשפט קבע כי אמירה זו אינה מהווה לשון הרע, שכן השימוש במילה "כנראה" מסייג את הדברים ומלמד כי אין מדובר בקביעת עובדה נחרצת, אלא בהבעת דעה או השערה.
עם זאת, אמירה אחרת ששודרה בפרומו לכתבה, "היא רימתה אותו", נמצאה כלשון הרע מובהקת. בית המשפט קבע כי ייחוס מעשה רמייה לאישה כלפי בן זוגה עלול לבזותה ולהשפילה. הנתבעת טענה להגנת "אמת הפרסום", אך השופטת קבעה כי נטל ההוכחה שהבעל השני אכן לא ידע על עברה של התובעת טרם נישואיהם לא הורם. עדויות בני המשפחה היו חלקיות או מבוססות על שמועות, והנתבעת עצמה הודתה כי מעולם לא שוחחה עם הבעל על הנושא ישירות. משכך, נקבע כי אמירה זו מהווה לשון הרע המזכה בפיצוי.
אמירה חמורה נוספת הייתה של הנתבעת השנייה שסיפרה בכתבה כי התובעת נכנסה לחנות הטבע בה עבדה ושאלה "אם יש לי איזה כדור להרגעה אבל שלא רואים בדם". השופטת קבעה כי אמירה זו, המרמזת על כוונות פליליות, היא אכן לשון הרע. אולם, במקרה זה קיבלה השופטת את טענת ההגנה של "אמת הפרסום". השופטת ציינה כי התרשמה מעדותה של הנתבעת כ"מהימנה ומשכנעת" וכי עדותה "לא נסתרה". בנוסף, נקבע כי היה בפרסום "עניין ציבורי", במיוחד לאור עברה הפלילי של התובעת.
לאחר שידור הכתבה, שכרה התובעת חוקר פרטי שניהל שיחה מוקלטת עם הנתבעת. בשיחה זו חזרה הנתבעת על שורה של האשמות קשות, בהן הטענה כי התובעת "גנבה 600 אלף שקל שהיא זייפה בחתימה", כי מתוך 5 מיליון שקלים שהיו למנוח נותר רק מיליון, וכי התובעת "הרחיקה אותו מהמשפחה".
בית המשפט דחה את טענת הנתבעות כי ההקלטה אינה קבילה וקבע כי שיחה עם חוקר פרטי נחשבת ל"פרסום" על פי החוק. בבחינת האמירות, קבעה השופטת כי הטענות בדבר גניבת כספים וזיוף חתימה מהוות לשון הרע, וכי הגנת "אמת הפרסום" אינה עומדת לנתבעת. הנתבעת הודתה בעדותה כי מקור המידע שלה היה הכתבה עצמה, והיא לא ביצעה כל בדיקה עצמאית לאימות הדברים. הנתבעות גם לא הציגו כל ראיה בנקאית שתתמוך בטענות לגניבת מיליוני שקלים. באופן דומה, גם הטענה כי התובעת הרחיקה את המנוח ממשפחתו לא הוכחה מעבר לעדות שמיעה, ולכן נקבע כי היא מהווה לשון הרע.
לעומת זאת, טענות אחרות שהועלו בשיחה, כמו "תמימה היא לא" או רמיזה בנוגע לנסיבות מותו של המנוח נדחו על ידי בית המשפט ככאלה שאינן עולות כדי לשון הרע. גם התביעה בגין פגיעה בפרטיות, שנגעה לתיאור לבושה של התובעת או צילומה בכתבה, נדחתה.
בפרק קביעת הפיצוי, הסבירה השופטת את הפער העצום בין סכום התביעה לסכום שנפסק. היא ציינה כי בעוד שהפרסום בפרומו לכתבה היה נרחב, יתר הפרסומים המהווים לשון הרע נאמרו בפני אדם אחד בלבד – החוקר הפרטי.
השיקול המרכזי היה עברה של התובעת. בית המשפט קבע כי תדמיתו של אדם טרם פרסום לשון הרע היא עובדה משמעותית בקביעת גובה הפיצוי. בפסק הדין צוטטו הלכות קודמות לפיהן הנזק הנגרם למי שכבר נושא "שם רע" קטן יותר מהנזק הנגרם לאדם ללא רבב. "הרשעתה של התובעת ברצח, טרם נישואיה, מהווה לבטח שיקול רלוונטי בקביעת גובה הפיצוי", כתבה השופטת.
בסופו של דבר, חויבה הנתבעת הראשונה בתשלום פיצוי של 10,000 ש"ח, ואילו הנתבעת השנייה חויבה ב-5,000 ש"ח. בנוסף, הן חויבו בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 17,000 ש"ח.
ת"א 64533-12-21
