פסק דין מנומק של בית משפט השלום באשדוד מבהיר מתי ביקורת נוקבת על שימוש בכספי ציבור תזכה להגנת "הבעת דעה", גם אם היא כוללת ביטויים קשים והאשמות ב"שחיתות ציבורית".
מערכות בחירות, מטבען, הן זירה לביקורת חריפה. מועמדים מבקשים לבדל את עצמם מיריביהם, ובדרך זו, ביקורת על תפקודם של אישי ציבור מכהנים ועל אופן השימוש בכספי הציבור הופכת ללב השיח. אך היכן עובר הגבול בין ביקורת לגיטימית, החיונית ל"שוק הרעיונות" הדמוקרטי, לבין הוצאת דיבה אסורה? פסק דין שניתן לאחרונה בבית משפט השלום באשדוד (ת"א 28079-05-23) משרטט שוב את גבולות המותר והאסור ומספק "מרחב נשימה" משמעותי לביקורת פוליטית.
הפרשה, שעמדה במרכז פסק הדין שניתן על ידי כבוד השופט יהודה ליבליין ב-28 ביולי 2025, עסקה בתביעת לשון הרע בסך 311,045 ש"ח שהגיש היועץ יוסי רקח וחברתו נגד עו"ד עופר מימון. הרקע היה איגרת בחירות שפרסם מימון במסגרת התמודדותו לראשות המועצה האזורית אשכול. מימון, ששימש בעבר כמנכ"ל החברה הכלכלית של המועצה, תקף באיגרת את ראש המועצה המכהן (גדי ירקוני) על רקע העסקתו של רקח, שתואר כ"חבר של ראש המועצה".
באיגרת נכתבו הדברים הבאים, שעמדו בלב התביעה: "מה התועלת שהוא מספק עבור התשלום הזה? כלום, פשוט כלום. 'יעוץ' וירטואלי שלא נדרש". בהמשך האיגרת, תחת הבטחתו לשינוי, כתב מימון: "…ושלא יהיו 'יוסי רקחים' שכאלה… שחיתות ציבורית? זריקת כספי ציבור? אני אלחם בזה…".
רקח טען כי אמירות אלו מייחסות לו קבלת כספי ציבור במרמה, שחיתות ומעילה. מימון טען כי דבריו אינם מהווים לשון הרע, ולחלופין, עומדות לו הגנות "אמת דיברתי" ו"הבעת דעה בתום לב" על עניין ציבורי.
השופט ליבליין דחה את התביעה במלואה, וניתוחו מדגיש עיקרון יסוד בדיני לשון הרע: ההקשר הוא חזות הכל. בית המשפט קבע כי יש לבחון את הפרסום מבעד לעיניו של "האדם הסביר" הקורא איגרת בחירות. קורא כזה מבין כי הוא מצוי בשיח פוליטי נוקב, שמטרתו להעביר ביקורת על ההנהגה הקיימת .
בניתוח הביטוי "כלום, פשוט כלום", בית המשפט קבע כי התובעים הוציאו את הדברים מהקשרם. מימון לא טען כעובדה שרקח לא ביצע שום פעולה. השאלה שקדמה לאמירה הייתה "מה התועלת שהוא מספק…". לכן, קבע השופט, מדובר במובהק בהבעת דעה אישית וביקורתית של מימון על שווי השירות או תרומתו לפרויקט, ולא בקביעה עובדתית על היעדר עשייה. "תועלת", פסק השופט, היא עניין סובייקטיבי הנתון להערכה "בעיני המתבונן", ולכן חוסה תחת הגנת הבעת הדעה.
הניתוח המעניין ביותר בפסק הדין נוגע לשימוש במונח הטעון "שחיתות ציבורית". בית המשפט דחה את הטענה כי מימון ייחס לרקח עבירה פלילית. ראשית, מימון הציג זאת כשאלות רטוריות ("שחיתות ציבורית? זריקת כספי ציבור?") , ובכך השאיר את ההחלטה בידי הקורא, ולא קבע עובדה נחרצת.
שנית, וחשוב מכך, השופט קבע כי למילה "שחיתות" יש משמעות רחבה שאינה בהכרח פלילית, וכוללת "קלקול מוסרי" או "בזבוז כספי ציבור". הוא אף ציין כי עבירה של "שחיתות" כלל אינה קיימת בחוק העונשין. בית המשפט קבע כי הביקורת הופנתה בעיקרה כלפי ראש המועצה ירקוני, ורקח שימש כדוגמה לשימוש, שלתפיסת מימון, לא היה מיטבי בכספי ציבור.
גם אילו היה נקבע כי מדובר בלשון הרע, פסק הדין מצא כי למימון עומדת הגנת "הבעת דעה בתום לב". המפתח לקביעה זו היה הוכחתו של מימון כי הביקורת שמתח בקמפיין לא "נשלפה מהמותן" לצורך ניגוח פוליטי. באופן אירוני, מי שחיזקו טענה זו היו עדי התביעה עצמם. ראש המועצה ירקוני העיד כי מימון אכן התלונן בפניו בזמן אמת שרקח "לא עושה כלום", "מיותר" ו"לא עוזר". עד תביעה נוסף אישר כי הייתה "תחושת מירמור" בזמן אמת לגבי תרומתו של רקח.
עדויות אלו הוכיחו כי הביקורת של מימון הייתה עמדה כנה ואותנטית שהוא החזיק בה עוד בהיותו מנכ"ל החברה הכלכלית, ולכן היא נאמרה ב"תום לב".
פסק הדין בעניין רקח נ' מימון מהווה אבן דרך נוספת באיזון העדין שבין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי הפוליטי. הוא קובע רף גבוה להגשת תביעות דיבה בגין התבטאויות שנעשו במהלך קמפיין בחירות, במיוחד כשהן נוגעות לשימוש בכספי ציבור. המסר המרכזי הוא שבית המשפט יעניק הגנה רחבה לביקורת נוקבת, גם אם היא מנוסחת בלשון חריפה ופוגענית, כל עוד ניתן לסווגה כהבעת דעה סובייקטיבית (כמו הערכת "תועלת") שנאמרה בתום לב, ולא כהצגת עובדות שקריות.
קו הגבול בין ביקורת חריפה ללשון הרע הוא דק, וכל מקרה נבחן לגופו. אם נתקלתם בפרסום פוגעני או אם אתם חוששים שביקורת שפרסמתם עלולה להוות עילה לתביעה, חשוב לפעול בזהירות ובמקצועיות. משרדנו מתמחה בדיני לשון הרע ובהגנה על חופש הביטוי, ונשמח להעניק לכם ייעוץ משפטי מקיף ולהעריך את סיכוייכם.
