הצוואה משקפת את רצונה החופשי": בית המשפט דחה התנגדות אחים לצוואת אמם שהורישה את דירתה לבן שסעד אותה
השופטת סיגלית אופק קבעה כי הבן, שמימן את רכישת הדירה וטיפל באם, לא השפיע עליה באופן בלתי הוגן. טענות האחים לזיוף טביעת האצבע, חוסר כשירות ומעורבות פסולה נדחו כולן. המתנגדים חויבו בהוצאות של 50,000 ש"ח
בפסק דין מקיף שניתן ב-25 באוקטובר 2025, דחה בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו התנגדות של שני אחים (הנתבעים) לצוואת אמם המנוחה, גב' ס.מ ז"ל. השופטת סיגלית אופק קיבלה את בקשת הבן הנוסף (התובע), מ.מ, לקיום הצוואה מ-6 בספטמבר 2018, במסגרתה הורישה לו המנוחה את מלוא זכויותיה בדירת דיור ציבורי בתל אביב בה התגוררו יחד.
המנוחה, שהלכה לעולמה במרץ 2023 בהיותה בת 98, התגוררה בדירה יחד עם בנה התובע. הזכויות בדירה נרכשו מחברת "חלמיש" בשנת 2002 באמצעות הלוואת משכנתא שהמנוחה והתובע נטלו יחד , אף שהמנוחה נרשמה כבעלים היחיד של הזכויות.
כבר בשנת 2004 חתמה המנוחה על צוואה ראשונה בעדים , שבה ציוותה לתובע את הדירה. בצוואה זו פירטה המנוחה את נימוקיה, וציינה כי התובע "מימן את רכישת הדירה… נטל, יחד עמי, הלוואה (משכנתא)… משלם את התשלומים על חשבון המשכנתא, …גר עמי וסועד אותי". היא אף הדגישה כי "לאף אדם… חוץ ממר מ.מ… לא יהיה שום חלק ונחלה בדירה".
הצוואה שבמחלוקת, משנת 2018, נחתמה כאשר המנוחה הייתה בת 92, בפני עורכי הדין ע. גשרי ורביץ. צוואה זו חזרה כמעט מילה במילה על הצוואה מ-2004. החידוש המרכזי בה היה הוספת יורשים חלופיים: המנוחה ציוותה כי במקרה שהתובע (שהינו רווק וללא ילדים) ילך לעולמו לפניה, הדירה תעבור לעשרה מנכדיה.
האחים המתנגדים העלו שורת טענות כבדות משקל נגד תוקף הצוואה, וביקשו לפסול אותה. בין היתר, נטען לזיוף, כאשר המתנגדים טענו כי טביעת האצבע על הצוואה "אין כל ספק" שאינה של אימם. כמו כן, נטען לחוסר כשירות, בטענה כי בגילה המופלג ומצבה הרפואי, המנוחה לא הייתה מסוגלת "להבחין באופן מעמיק בטיבה של הצוואה". שתי הטענות המרכזיות הנוספות היו השפעה בלתי הוגנת, בטענה כי התובע כפה על אימו את הצוואה וניצל את תלותה המוחלטת בו , וכן מעורבות פסולה בעריכת הצוואה, היות שהתובע הוא שפנה לעורך הדין, תיאם את הפגישה ומסר לו את פרטי הצוואה הקודמת.
השופטת סגלית אופק דחתה את כל טענות המתנגדים, אחת לאחת, וקבעה כי "הצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה".
בנוגע לטענת הזיוף, קבע בית המשפט כי היא נדחית. העדים לצוואה, עורכי הדין, העידו כי המנוחה חתמה בפניהם בטביעת אצבע באמצעות כרית דיו שהוכנה מראש. השופטת מתחה ביקורת על המתנגדים, שביקשו מינוי גרפולוג אך בקשתם לא נעתרה "בעת הזו" תוך שצוין כי נדרש מומחה לטביעות אצבע. "אלא שהמתנגדים בחרו, וטעמיהם עמם, שלא לחדש את הבקשה". השופטת קבעה כי טענתם מבוססת על "ניתוח עצמאי" שערכו בעצמם, והם אינם "עד מומחה".
גם הטענה לחוסר כשירות קוגניטיבי נדחתה. המתנגדים הציגו סיכום רפואי משנת 2017, אך השופטת קבעה כי מסמך זה דווקא תומך בתובע, שכן נכתב בו כי המנוחה זקוקה לעזרה פיזית (ADL) אך "לא נכתב במסמך דבר על ליקוי במצב הקוגניטיבי ו/או המנטאלי". עדי הצוואה העידו כי שוחחו עם המנוחה, הציגו לה שאלות "בענייני דיומא" והתרשמו כי היא "מתמצאת בזמן, במקום, ובסיטואציה". השופטת הצביעה על סתירה מהותית בהתנהגות המתנגדים: אם אכן סברו שאימם אינה כשירה, מדוע "לא הגישו בקשה למינוי אפוטרופוס עליה"? יתרה מכך, המתנגדים "שיתפו עמו פעולה" ומסרו לתובע את פרטי ילדיהם כדי שיוכללו כיורשים חלופיים בצוואה.
בחינת טענת ההשפעה הבלתי הוגנת העלתה כי לא היה דופי בהתנהלות התובע. השופטת קבעה כי אף שהתובע היה "מטפל עיקרי", מדובר ב"יחסי קירבה ותלות טבעית של בן המטפל באמו ודואג לכל צרכיה", ולא בהשפעה פסולה. הטענה לבידוד נסתרה, שכן "דלת הדירה… תמיד הייתה פתוחה לכל מי שחפץ לבוא" , והמתנגדים עצמם העידו על "ביקורים תכופים… כל ימות השבוע".
בית המשפט קבע כי לצוואה היה היגיון כלכלי ומשפחתי מוצק. הוכח כי התובע השקיע מכספו ברכישת הדירה וכי הוא שפרנס את הבית. השופטת ציינה כי קצבת הביטוח הלאומי של האם עמדה על 1,790 ₪, בעוד החזר המשכנתא החודשי עמד על 1,800 ₪. "בנסיבות אלה… הדעת נותנת כי המבקש הוא שפרנס את אמו". גם הנסיבות המשפחתיות תמכו בצוואה, שכן התובע, "רווק, ללא ילדים, לא עזב את בית אמו" , התגורר עמה מאז 1979 וסעד אותה. העובדה שהצוואה מ-2018 זהה במהותה לזו מ-2004 "מחזק את רצונה של המנוחה בצוואתה המאוחרת".
לבסוף, נדחתה הטענה למעורבות פסולה. השופטת קבעה כי פעולות התובע (יצירת קשר עם עורך הדין, מסירת הצוואה הקודמת) היו "סיוע ברמה הטכנית" שנועד להגשים את רצון אימו הקשישה. בנקודה קריטית, קבע בית המשפט כי התובע "לא נכח באותו חדר שבו התבצעה החתימה" , לאחר שעורך הצוואה, עו"ד גשרי, "הוציא אותו" מהחדר.
בסיום פסק הדין, הורתה השופטת אופק על קיום הצוואה, וחייבה את שני המתנגדים לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 50,000 ₪.
ת"ע 52610-06-23, ת"ע 63144-06-23
