תביעת הענק של מושב רגבה נדחתה כמעט במלואה: תבע 65,000 ש"ח מתושבים שפגעו בארון תקשורת, ויקבל פחות מ-4,000
בית המשפט מתח ביקורת חריפה על התנהלות המושב, קבע כי רכיבי התביעה "מנופחים ומוגזמים", וחייב אותו ב"אשם תורם" של 20% בשל הגעת העובדים לחצר הבית ללא תיאום מראש. הנתבעת, ששפכה דלי מים על העובדים, טענה כי הארון הציבורי ממוקם על קיר חדר הילדים ומקרין קרינה מסוכנת
בית משפט השלום בחדרה דחה ברובו המכריע תביעה כספית בסך 65,838 ש"ח שהגיש מושב רגבה (אגודה שיתופית חקלאית בע"מ) נגד שניים מחבריו, בני זוג תושבי המושב. בפסק דין שניתן ב-5 בנובמבר 2025, קבעה כבוד השופטת קרן מרגולין-פלדמן כי המושב יקבל פיצוי בסך 3,992 ש"ח בלבד, אשר ישולמו על ידי הנתבעת 1, יעל קורן. התביעה נגד הנתבע 2, נמרוד קורן, נדחתה במלואה.
הסכסוך נסוב סביב אירוע שהתרחש ב-29 במרץ 2023. לטענת המושב, באותו היום הגיעו נציגיו יחד עם עובדי חברת תקשורת לפרוס תשתית סיבים אופטיים. במהלך העבודות, שכללו השחלת סיבים דרך ארון תקשורת הממוקם סמוך לבית הנתבעים, טען המושב כי הנתבעת 1, בצוותא עם הנתבע 2, התנכלה לעובדים, שפכה לעברם דלי מים, ותלשה רכיבים, כבלים וחוטים מתוך הארון.
בעקבות זאת, תבע המושב את הנזקים שנגרמו לו בשלושה רכיבים: עלות תיקון הארון בסך 4,990 ש"ח בתוספת מע"מ; אובדן ימי עבודה של עובדי המושב שטיפלו בתלונות תושבים ובאיתור חברת תיקונים, בסך 10,000 ש"ח; ופיצוי בסך 50,000 ש"ח בגין נזקי כלל תושבי המושב, שלטענת התביעה נותרו ללא חיבור אינטרנט במשך כחצי יממה.
הנתבעים, אשר צוין בפסק הדין כי אינם מיוצגים וכי התקשו בהבנת ההליך המשפטי, ביקשו לדחות את התביעה. בגרסתם, שגובתה בתצהיר הנתבעת 1, טענו כי ארון התקשורת אינו ממוקם "בסמיכות" לביתם, כפי שטען המושב, אלא על גבי קיר הבית, ובצמוד לחדר הילדים.
לטענת הנתבעת, הרקע לסכסוך הוא מאבק ממושך מול המושב להזזת הארון, וזאת בשל בדיקה שביצעו ולפיה הארון מקרין קרינה מסוכנת, ברמה של פי 6 מהמותר. הנתבעת טענה כי המושב מתעלם מפניותיהם במשך שנים ומשפיל אותם , וכי הובטח להם שהארון יועבר עם החלפת התשתיות במושב. עוד נטען כי השקיעו סכום כסף משמעותי בהפיכת מחסן לחדר ילדים חלופי, כדי להרחיקם מהארון.
אשר לאירוע עצמו, הנתבעת טענה כי נציגי המושב הפרו את ההסכם עמם, המחייב תיאום מראש לכל טיפול בארון. הם הגיעו ללא כל התראה מוקדמת, והיא הזמינה משטרה בטענת פלישה. היא הודתה כי הסירה רכיב, אך טענה כי הוחזר כעבור חמש דקות ותוקן במקום על ידי נציגי חברת התקשורת.
השופטת מרגולין-פלדמן ניתחה בפסק הדין את מהימנות הצדדים ומתחה ביקורת על שניהם. מחד, קבעה כי המושב בחר להשתמש במונח "בסמיכות" לתיאור מיקום הארון, שימוש שלדבריה "אינו מתאים בנסיבות העניין, עשוי להטעות, ויש להצטער על השימוש הרחב שנעשה בה". כמו כן, דחתה את טענת המושב כי מדובר בארון "קטן", וקבעה כי מהתמונות עולה בבירור שמדובר בארון תקשורת ציבורי רחב היקף וגדול.
מאידך, השופטת קבעה כי הנתבעת לא הוכיחה את טענתה המרכזית בדבר הקרינה המסוכנת. מסמך המדידות שהציגה כלל שינויים בכתב יד, ועורך המסמך לא הובא לעדות. יתרה מזאת, השופטת הצביעה על סתירות בעדות הנתבעת: היא טענה כי נדרשה לשלם 125,000 ש"ח להעתקת הארון, בעוד מסמך שהיא עצמה הציגה נקב בסכום של 25,000 ש"ח. כמו כן, גרסאותיה בנוגע לעלות הכשרת חדר הילדים החלופי השתנו שוב ושוב בין 80,000 ש"ח ל-176,000 ש"ח. סתירות אלו, קבעה השופטת, החלישו את האמון שניתן לתת בעדותה.
לגופו של עניין, השופטת קיבלה את התביעה נגד הנתבעת 1, אך דחתה אותה לחלוטין נגד הנתבע 2. היא קבעה כי לאחר עיון בסרטונים שהוצגו, לא נמצאה כל עדות לנוכחותו של הנתבע 2 במקום.
באשר לנתבעת 1, השופטת קבעה כי הסרטונים מוכיחים בבירור שהיא "תלשה בזמן אמת רכיבים וכבלים מתוך ארון התקשורת, וכי שפכה דלי עם מים לכיוון העובדים". נקבע כי התנהלות זו, בין אם הקרינה חורגת ובין אם לאו, מהווה לכל הפחות רשלנות המחייבת בפיצוי.
עם זאת, השופטת דחתה מכל וכל את רכיבי התביעה בסך 10,000 ש"ח ו-50,000 ש"ח. היא קבעה כי המושב לא הוכיח כל נזק שנגרם לתושבים,לא הציג תרשומות של פניות תושבים, ולא הוכיח כי נאלץ להוציא הוצאות מיוחדות או ששילם שכר בגין טיפול בתלונות. השופטת תהתה כיצד תיקון שארך חצי יממה הצריך "ימי עבודה" בעלות של 10,000 ש"ח.
בביקורת חריפה על המושב, קבעה השופטת: "התרשמתי אם כן כי בכל הנוגע לדרישות התובעת לקבלת החזר ימי עבודה ופיצוי בגין נזקי יתר החברים הוגשה לפניי תביעה מנופחת, מוגזמת ותוך שימוש לרעה בהליך המשפטי".
הנזק היחיד שהוכח, לפי פסק הדין, הוא עלות התיקון בסך 4,990 ש"ח (ללא מע"מ, שהשופטת הניחה שהמושב זכאי לקזז). אך גם מסכום זה, קבעה השופטת, יש להפחית 20% בגין "אשם תורם" של המושב עצמו.
השופטת קיבלה את טענת הנתבעת כי המושב פעל ללא תיאום מוקדם. היא קבעה כי לאור העימותים הקודמים, "מצופה היה כי התובעת תמנע מכל עימות ותוודא תיאום מוקדם". עדותו של נציג המושב, שטען כי שלח הודעה מראש, הותירה "רושם בלתי מהימן על ביהמ"ש", במיוחד משום שלא זכר מתי שלח אותה ולא הציג את ההודעה עצמה. לפיכך, קבעה השופטת, למושב אשם תורם של 20% להתרחשות האירוע.
בסופו של דבר, חויבה הנתבעת 1 לשלם למושב 80% מסכום התיקון, סך של 3,992 ש"ח.
בצעד נוסף המבטא את ביקורתה על התנהלות המושב בתביעה זו, השופטת מרגולין-פלדמן סירבה לפסוק הוצאות לטובת התובעת, וקבעה כי כל צד יישא בהוצאותיו. בנימוקיה כתבה: "בהתחשב בתוצאה, בפער בינה לבין סכום התביעה ולעובדה שדומה כי סכום התביעה משולל יסוד עובדתי ולא נועד אלא לשם הרתעה מפני ניהולו של ההליך – איני עושה צו להוצאות לטובת התובעת".
תאד"מ 31432-01-24
