פסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון (ע"א 3554/21) מסיים סאגה משפטית ארוכת שנים וקובע הלכה חשובה, ואף כואבת עבור בעלי קרקעות, בנוגע לפיצויים בגין הפקעות היסטוריות. פסק הדין, שניתן בהרכב הנשיא יצחק עמית, השופטת דפנה ברק-ארז והשופט עופר גרוסקופף, מהווה חוליה נוספת בשרשרת הכרעות משפטיות העוסקות במאות תביעות לפיצויי הפקעה שהוגשו בעקבות פסק דין "ארידור" משנת 2013. הכרעות אלו, שאוחדו תחת "הליך דיוני מאוחד", שינו באופן דרמטי את כללי המשחק בחישוב הפיצויים לנפקעים, ופסק הדין הנוכחי ממחיש את התוצאות המעשיות – והקשות – של שינוי זה.
שורשי הפרשה נעוצים בהפקעות קרקע נרחבות שביצעה המדינה באזור הגליל החל משנות ה-50 לצרכי ציבור, כגון הקמת העיר כרמיאל. בעלי קרקעות רבים לא תבעו את הפיצויים המגיעים להם בזמן אמת, ורק פסק דין ארידור, שנתן "תקופת ארכה" להגשת תביעות ישנות, פתח את הסכר. המחלוקת המרכזית בתיקים אלו נסובה סביב אופן חישוב "דמי החכירה האבודים".
במשך שנים, עמדת המדינה בתיקים רבים הייתה כי יש לחשב את דמי החכירה האבודים לפי שיעור תשואה של 5%. אולם, בעקבות הלכת "איסמעיל" וריבוי הערעורים, ניתן בשנת 2022 פסק דין חלקי ומכונן בהליך המאוחד. פסק דין זה קבע נוסחה חדשה ואחידה: פיצוי לפי 5% יינתן רק עבור הדונם הראשון (שיועד למגורים בתכנית המנדטורית), ואילו יתרת השטח החקלאי תפוצה לפי 3.25% בלבד. קביעה זו הטיבה משמעותית עם המדינה והרעה את מצב הנפקעים.
כאן נכנס לתמונה התיק הספציפי של עזבון המנוח סלאח חוסין. עניינם, שהחל בתביעה ב-2013, עבר גלגולים רבים. בפסק דין ראשון במחוזי, קיבל השופט מנחם רניאל את עמדת היורשים ופסק להם 6% פיצוי. המדינה, שעמדה אז על 5%, ערערה לעליון. הערעור הראשון הסתיים בהחזרת התיק למחוזי למינוי שמאי מטעם בית המשפט, תוך קביעה מפורסמת כי "אין קדושה ב-5% אך גם לא ב-6%".
לאחר סאגה שכללה מינוי ופסילה של שלושה שמאים , ניתן פסק הדין השני במחוזי. השופט רניאל, אף שמתח ביקורת על חוות הדעת, קבע שוב 6%. חשוב מכך, הוא קבע שהמדינה "מושתקת" מלטעון לשיעור נמוך יותר מ-5% (כפי שביקשה לעשות בינתיים, לאור ההלכות החדשות בהליך המאוחד), כיוון שזו הייתה עמדתה המקורית. על בסיס פסק דין זה, המדינה שילמה ליורשים את הפיצוי הגבוה.
אלא שהמדינה ערערה שוב, וזוהי ההכרעה שלפנינו. המשיבים (היורשים) טענו שתי טענות מרכזיות: ראשית, שהדיון הוגבל על ידי העליון בערעור הראשון למחלוקת שבין 5% ל-6%. שנית, וכאן לב העניין, שהמדינה מושתקת מלחזור בה מעמדתה המקורית (5%) ועל בסיסה אף שילמה להם.
הנשיא עמית דחה את שתי הטענות. הוא קבע כי ההנחיה בערעור הראשון "הייתה כללית למדי" ונועדה לפתוח את הדיון מחדש, ולא לתחום אותו. בית המשפט קמא, כך נקבע, נפל לידי שגגה כשחשב אחרת.
אך המסקנה החשובה יותר נוגעת לטענת ההשתק. הנשיא עמית קבע כי סוגיה זו כבר נדונה והוכרעה בהרחבה בפסק הדין החלקי בהליך המאוחד. שם נקבע כי השינוי בעמדת המדינה לא נבע מטעות מקומית, אלא משינוי מדיניות יסודי. זאת, לאחר שהמדינה הבינה שעמדתה הקודמת "בטעות יסודה" והביאה לתשלום סכומי עתק העולים על הפיצוי המגיע בדין.
בית המשפט העליון אימץ את העיקרון המנהלי לפיו "אין רשות מנהלית כבולה למדיניותה, לא כל שכן כאשר המדובר במדיניות שגויה". נקבע כי המדינה הצליחה להצדיק את הסטייה מהמדיניות הקודמת שלה ביחס לקרקע החקלאית (ולכן הפיצוי הועמד על 3.25%), אך נכשלה לעשות כן ביחס לדונם הראשון (ולכן הפיצוי בגינו נותר 5%).
התוצאה עבור היורשים בתיק זה היא קשה: הערעור התקבל, ופסק הדין של המחוזי בוטל. בית המשפט נתן תוקף לתחשיב המעודכן של המדינה, המבוסס על ההלכה החדשה (5% ו-3.25%). כיוון שהמדינה כבר שילמה להם פיצוי יתר לפי פסק הדין הקודם (שקבע 6%), חויבו היורשים להשיב למדינה סך של 60,242 ש"ח. בנוסף, חויבו היורשים בהוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח.
מסקנות פסק הדין חדות וברורות. ראשית, הוא מסמן את ניצחונה הכמעט מוחלט של המדינה בהטמעת נוסחת הפיצוי המצומצמת שנקבעה בהליך המאוחד, גם בתיקים ספציפיים שהיו בשלבי הכרעה מתקדמים. שנית, הוא שוחק עד דק את היכולת של אזרחים לטעון להשתק נגד המדינה. עמדה שהציגה המדינה בראשית ההליך, ואף תשלום ששולם על בסיסה, אינם סוף פסוק, וניתן לבטלם אם המדינה טוענת ל"מדיניות שגויה". התוצאה היא הפיכתם של נפקעים, שזכו בערכאה קודמת, לחייבים בעל כורחם, הנדרשים להשיב כספים לקופת המדינה.
הקרב המשפטי בתחום ההפקעות הוא מורכב וסבוך, כפי שמקרה זה מדגים היטב. אם נתקלתם בבעיה דומה של הפקעת מקרקעין, בין אם היסטורית ובין אם חדשה, אתם ניצבים בפני הליך מנהלי ומשפטי מול גוף חזק שאינו מהסס לשנות את כללי המשחק. אנו מזמינים אתכם לפנות למשרדנו לקבלת ייעוץ משפטי מקצועי לבחינת עניינכם ומיצוי זכויותיכם.
