בית דפוס מוכר ישלם 100,000 ש"ח לאמן: העלה עיצובים של חיילים למאגר מסחרי ללא רשות
בפסק דין בסוגיית הבעלות על יצירות מוזמנות, קבע בית המשפט כי ברירת המחדל נשארת אצל היוצר, גם כשהמזמינים הם חיילים. עוד נקבע כי בית הדפוס "אדיב" ביצע "הפרה תורמת" ו"הפרה עקיפה" בכך שסיפק את התשתית הטכנולוגית להפרה, גם אם לא העלה את הקבצים בעצמו.
בפסק דין רחב יריעה שניתן ב-9 בנובמבר 2025, קיבל בית משפט השלום בתל אביב – יפו את תביעתו של האמן והמעצב הגרפי עומרי זהבי, וחייב את חברת "אדיב – חולצות מודפסות בע"מ" לשלם לו פיצויים בסך 70,000 ש"ח בגין הפרת זכויות יוצרים, בתוספת 30,000 ש"ח הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. השופטת טל פישמן לוי, שדנה בתיק, מתחה ביקורת על התנהלות בית הדפוס ודחתה את כל טענות ההגנה שהעלתה הנתבעת.
הפרשה, שעמדה במרכז ההליך, חושפת מציאות עסקית נפוצה ומורכבת בעידן הדיגיטלי: שאלת הבעלות על עיצובים גרפיים שנוצרו בהזמנה אישית עבור חיילים, וגורלם של עיצובים אלו כשהם "זולגים" למאגרים מסחריים של בתי דפוס.
התובע, עומרי זהבי, הוא אמן ובעל עסק לעיצוב גרפי, המתמחה בין היתר ביצירת איורים וגלופות עבור משרתי כוחות הביטחון. הנתבעת, "אדיב", היא בית דפוס ותיק ומוכר המתמחה בהדפסת חולצות, בין היתר לחיילים ולארגונים שונים.
השתלשלות האירועים החלה עוד בינואר 2022, כאשר סוכן מטעם "אדיב" פנה לזהבי בהצעה לשיתוף פעולה עסקי. זהבי סירב להצעה זו באופן מפורש. למרות הסירוב, בחודש מאי 2023 השיקה "אדיב" מאגר ציורים חדש באתר האינטרנט שלה, שאליו הועלו 12 מציוריו המקוריים של זהבי, ללא ידיעתו או הסכמתו. יצירותיו אף הופיעו בפרסומי החברה ברשת האינסטגרם.
ב-31 במאי 2023, לאחר שגילה את ההפרה, פנה זהבי לנתבעת בדרישה להסיר מיידית את יצירותיו. הנתבעת אכן הסירה את רוב הציורים, אך התובע טען כי גם לאחר מכן, בחודש יוני 2023, פורסמו 3 ציורים נוספים שלו במאגר.
בעקבות זאת הגיש זהבי תביעה בסך 500,000 ש"ח בגין הפרת זכות היוצרים הכלכלית והמוסרית שלו.
הנתבעת "אדיב" הציגה בכתב הגנתה שורה של טענות יצירתיות, שנדחו כולן על ידי בית המשפט.
ראשית, טענה הנתבעת כי היא כלל אינה אחראית להעלאת הקבצים, אלא היו אלו הלקוחות – החיילים – שהעלו אותם למאגר.
שנית, ובאופן עקרוני, טענה "אדיב" כי זהבי כלל אינו הבעלים של זכויות היוצרים. לטענתה, הבעלות שייכת למדינת ישראל, וזאת מכוח סעיף 36 לחוק זכות יוצרים. הסעיף קובע כי המדינה היא הבעלים ביצירה שנוצרה או הוזמנה על ידי עובד מדינה (כולל חייל) "עקב עבודתו ובמהלכה". לשיטתה, הציורים הוזמנו על ידי חיילים כסמלים פלוגתיים ולכן שייכים למדינה. לחילופין, נטען כי הבעלות עברה "במשתמע" לחיילים שהזמינו ושילמו עבור היצירה.
כמו כן, טענה הנתבעת להגנת "מפר תמים" (סעיף 58), בטענה שסברה בתום לב כי מדובר בסמלי יחידות שהם נחלת הכלל, וכן ל"שימוש אגבי" (סעיף 22), בטענה שהציורים היו שוליים למוצר העיקרי – החולצה.
השופטת פישמן לוי דחתה את טענות הנתבעת אחת לאחת, בפסק דין מנומק המבהיר את גבולות הדין.
1. הבעלות שייכת ליוצר (זהבי): השופטת קבעה כי ברירת המחדל בחוק (סעיף 35) היא שביצירה מוזמנת, הבעלים הראשון של זכות היוצרים הוא היוצר, "אלא אם כן הוסכם אחרת… במפורש או במשתמע". השופטת קבעה כי הנטל להוכיח שהייתה הסכמה משתמעת להעברת הזכויות מוטל על המזמין, והנתבעת לא עמדה בנטל זה.
יתרה מכך, השופטת קבעה כי העובדה ש"אדיב" עצמה פנתה לזהבי ב-2022 בניסיון ליצור שיתוף פעולה, "שומטת את הקרקע" תחת טענותיה. פנייה זו, קבעה השופטת, "מעידה על הבנתה כי הוא בעל הזכות וכי עליו להעניק רשות או רישיון כלשהם לשם עשיית שימושים ביצירותיו".
2. הטענה לבעלות המדינה – נדחתה תוך ביקורת: בית המשפט דחה בתוקף את הטענה לבעלות המדינה. ראשית, היוצר הוא אזרח ולא חייל. שנית, ההזמנה הייתה "יוזמה פרטית של החיילים" ולא הנחיה רשמית של צה"ל.
השופטת הוסיפה עקיצה חדה כלפי טענה זו, כשהפנתה לאופי היצירות עצמן: "חלק מהציורים מלאים בהומור ובסיסמאות פנימיות פרטיות של החיילים, חלק מהציורים כוללים כיתוב ציני או רמיזות מיניות…". השופטת הציגה דוגמאות ליצירות בפסק הדין וקבעה כי הכרעה שמדובר ביצירה בבעלות המדינה היא "הכרעה שאינה הגיונית ואינה יכולה להתקבל על הדעת".
3. "אדיב" אחראית גם אם לא העלתה את הקבצים: השופטת קבעה כי "אדיב" הפרה את זכויותיו של זהבי לא רק באופן ישיר, אלא גם ב"הפרה עקיפה" (סעיף 48א) וב"הפרה תורמת" (דוקטרינה פסיקתית).
נקבע כי גם אם החיילים הם שהעלו את הקבצים, "אדיב" היא זו ש"יצרה בעצמה את התשתית לביצוע ההפרה", סיפקה את הפלטפורמה (המאגר באתר), והפיקה רווח מכך. קריטי מכך, היא עשתה זאת בידיעה, או כשהיה עליה לדעת, שמדובר בהפרה – במיוחד לאור סירובו המפורש של זהבי לשתף פעולה.
4. דחיית הגנת "המפר התמים" ו"שימוש אגבי": הגנת "המפר התמים" נדחתה מכיוון שהיא חלה רק במקרים נדירים בהם המפר לא ידע כלל שקיימת זכות יוצרים ביצירה. השופטת קבעה כי מבית דפוס ותיק וגדול כמו "אדיב", העוסק "יומם וליל" בהעתקת גלופות, מצופה להיות מודע היטב לדיני זכויות היוצרים.
הגנת "השימוש האגבי" נדחתה גם היא בקביעה נחרצת: "אם לא היה ציור להדפיס- הרי שלנתבעת לא היה כל תפקיד". הציור, קבעה השופטת, אינו אגבי אלא "מרכזי, מכוון ומשמעותי" ליצירה החדשה (החולצה).
בסופו של דבר, חויבה "אדיב" בסכום כולל של 100,000 ש"ח. בנוסף, הוציא בית המשפט צו האוסר על הנתבעת וסוכניה לשלוח את ציוריו של זהבי ללא אישורו, ומחייב אותה לבחון ידנית זכויות יוצרים בקבצים המועלים למאגר שלה, ולא לאפשר העלאה אוטומטית.
ת"א 37969-04-24
