פסק דין שניתן ממש לאחרונה (27.11.2025) בבית משפט השלום בפתח תקווה, ממחיש בצורה כואבת – ובעיקר יקרה – מה קורה כשתובע מחליט להתעלם מתמרורי האזהרה, מגיש תביעת סרק, ומנהל אותה בצורה שערורייתית. המקרה הזה צריך להילמד בכל קורס לדיני לשון הרע, תחת הכותרת: "איך לא מנהלים תיק".
הסיפור נוגע לשני עובדי הוראה. עובדת התלוננה כי הוטרדה מינית על ידי עמיתה לעבודה. כתגובה קלאסית, כמעט פבלובית, הגיש העובד תביעת לשון הרע בסך רבע מיליון שקלים. הטענה? התלונה שלה פגעה בשמו הטוב.
חוק איסור לשון הרע מעניק הגנה חזקה מאוד (סעיף 15(8)) למי שהגיש תלונה לרשות מוסמכת בתום לב. המחוקק רצה לעודד אנשים להתלונן על עבירות או הטרדות, מבלי לחשוש שמיד יחטפו תביעת דיבה משתיקה. אלא שהתובע במקרה דנן החליט בכל זאת לצאת למלחמה.
הכשל הראשון והבסיסי ביותר בתיק הזה היה בכתב התביעה עצמו. בית המשפט ציין כי התובע כלל לא פירט את המילים המדויקות שהוציאו את דיבתו. זהו כלל ברזל בדיני לשון הרע: אי אפשר לתבוע "באוויר". אתה חייב לצטט את הפרסום הפוגעני. כשתובע מגיש תביעה של 250,000 ש"ח אבל מתמקד בתלונות על משרד החינוך או על יחסה של הנתבעת לכיתה שלה, במקום בציטוט הדיבה, הוא בעצם מודה שאין לו "קייס". הוא יורה לכל הכיוונים בתקווה שמשהו יפגע.
אבל הבעיה האמיתית בתיק הזה לא הייתה רק היעדר העילה, אלא התנהלות דיונית שגובלת בבריונות משפטית. במשך שלוש שנים וחצי (!) גרר התובע את הנתבעת להליכים מיותרים. הוגשו בתיק למעלה מ-30 בקשות שונות. השיא הגיע כשהתובע הגיש 8 בקשות שונות בפרק זמן של יממה אחת בלבד, רק סביב מועד דיון אחד.
יתרה מכך, בית המשפט ציין כי באחת הבקשות נמסר מידע שאינו אמת, כאילו הנתבעת הסכימה להיעדר מהדיון – דבר שלא היה ולא נברא. התנהלות כזו היא לא רק מעצבנת; היא שוחקת את זמנו היקר של בית המשפט וגורמת לצד השני להוצאות כבדות רק כדי להגיב על בקשות סרק. זוהי טקטיקת התשה ידועה, שמטרתה לגרום לנתבעת להישבר ולוותר, לא בגלל שהצדק לא איתה, אלא בגלל שאין לה כוח או כסף להמשיך.
לאחר שנים של גרירת רגליים, בקשות דחייה אינסופיות ועיכוב בהגשת תצהירים, הגיע רגע האמת. השופטת הבהירה לצדדים (מחוץ לפרוטוקול) את המצב לאשורו: לתובע אין סיכוי.
בשלב זה, התובע ניסה לבצע תרגיל נסיגה טקטי: הוא ביקש "למשוך את התביעה". ההיגיון שלו היה פשוט – "לא ניצחתי, אבל לפחות לא הפסדתי, אברח עכשיו ואולי אגיש תביעה מתוקנת בעתיד". הוא אף טען שאין לחייבו בהוצאות כי הוא "חוסך זמן שיפוטי".
אלא שבית המשפט לא קנה את הסחורה הזו. השופטת מיכל בר קבעה עיקרון חשוב: מי שגורר אדם אחר להליך משפטי ארוך ויקר, ואז מחליט לסגת מבלי שהתקבלה הכרעה, חייב לשפות את הצד השני. זהו מחיר ה"כניסה" וה"יציאה" מהיכל הצדק. אי אפשר לשחק בבתי המשפט כמו ביו-יו.
פסק הדין קבע כי התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך כולל של 28,000 ש"ח. זהו סכום משמעותי, שנועד לשקף לא רק את שכר הטרחה שהוציאה הנתבעת, אלא גם את מורת הרוח של בית המשפט מהתנהלות התובע. בית המשפט אף יצר מנגנון חכם: 20,000 ש"ח ישולמו מיד, ועוד 8,000 ש"ח ישולמו אם התובע יעז להגיש את התביעה מחדש. זהו מסר חד וברור: נכשלת, שילמת, ועכשיו תחשוב טוב מאוד לפני שאתה חוזר לכאן.
המקרה הזה הוא דוגמה קלאסית ל"אפקט הבומרנג". אדם שמגיש תביעה כדי להלך אימים על מי שהתלוננה נגדו, מוצא את עצמו בסוף היום גם ללא פיצוי, גם עם קביעות שיפוטיות לא מחמיאות על התנהלותו, וגם עם חור בכיס של עשרות אלפי שקלים.
עבורנו, עורכי הדין, ועבור הציבור הרחב, הלקח הוא כפול:
-
בדיקת היתכנות: לא רצים לתבוע על כל עלבון. יש לבדוק האם יש "בשר" משפטי, האם עומדות לצד השני הגנות (כמו תלונה לרשות מוסמכת), והאם התביעה מפורטת דיה.
-
התנהלות דיונית: בתי המשפט של 2025 אינם סובלניים יותר לטקטיקות השהייה, בקשות סרק ומידע כוזב. "שיטת המצליח" הפכה ל"שיטת המפסיד ובגדול". תום הלב הוא לא רק המלצה, הוא חובה דיונית.
אל תהיו צודקים, תהיו חכמים. ואם כבר החלטתם להיות צודקים בבית המשפט – וודאו שאתם עושים זאת בידיים נקיות ובמקצועיות, אחרת זה יעלה לכם ביוקר.
נתקלתם בפרסום פוגעני? שוקלים להגיש תביעת לשון הרע או מתמודדים עם תביעת השתקה? אל תפעלו מהבטן. תחום לשון הרע דורש מומחיות ספציפית, אסטרטגיה מדויקת והבנה מעמיקה של הפסיקה העדכנית. טעות בשיקול הדעת עלולה לעלות עשרות אלפי שקלים. משרדנו מתמחה בניהול משברים תקשורתיים ומשפטיים, תביעות דיבה והגנת הפרטיות. אנו מזמינים אתכם לפנות אלינו לייעוץ משפטי ראשוני, מקצועי ודיסקרטי, כדי לוודא שאתם לא זורקים בומרנג שיחזור אליכם.
