ניצחון לתושבי שכונת ההרחבה בנווה ים: ביהמ"ש המחוזי הורה למשרד השיכון לסיים את עבודות הפיתוח עד 2027 ומתח ביקורת חריפה על הסחבת
בפסק דין נוקב, דחה בית המשפט את טענות המדינה ל"כוח עליון" וקבע כי משרד הבינוי והשיכון הפר באופן יסודי את הסכם התשתיות מול התושבים, שחיים מזה שנים ב"אתר בנייה" עם כבישים לא סלולים וביוב גולש. השופט שרעבי: "לא ניתן בדיעבד לטעון לשלבי ביצוע החורגים מתקופת 60 החודשים ללא הצדקה"
בית המשפט המחוזי בחיפה, בראשות כבוד השופט חננאל שרעבי, קיבל השבוע (24.11.2025) באופן חלקי את תביעתם של עשרות תושבים משכונת ההרחבה ביישוב נווה ים, והורה למשרד הבינוי והשיכון לסיים את כלל עבודות הפיתוח בשכונה עד ליום 1.1.2027. פסק הדין, המשתרע על פני עמודים רבים, חושף התנהלות בעייתית של המדינה כלפי אזרחים ששילמו ממיטב כספם עבור מגרשים, אך מצאו עצמם חיים בתנאים ירודים במשך שנים ארוכות.
התובעים, כ-50 תושבים שזכו במכרזים של רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) בשנת 2017, חתמו על "הסכם תשתיות" מול משרד הבינוי והשיכון. במסגרת ההסכם, התחייב המשרד לבצע את עבודות הפיתוח בשכונה בתוך 60 חודשים (חמש שנים) מיום החתימה. המשמעות היא שהעבודות היו אמורות להסתיים עד סוף שנת 2022.
בפועל, המציאות בשטח הייתה שונה בתכלית. התושבים, ששילמו כחצי מיליון שקלים כל אחד עבור הוצאות פיתוח, תיארו מציאות של חיים בתוך "אתר בנייה": כבישים לא סלולים, בורות פתוחים, שלוליות ענק, בעיות ניקוז קשות, חיבורי חשמל זמניים וביוב שזורם ברחובות ונשאב על ידי ביוביות.
משרד הבינוי והשיכון ניסה להדוף את הטענות באמצעות שורת נימוקים. המרכזי שבהם היה הטענה כי עבודות הפיתוח מחולקות לשלושה שלבים, כאשר "שלב ג'" (עבודות הגמר, הכוללות מדרכות, גינון ושכבת אספלט סופית) מבוצע רק לאחר אכלוס של כ-70% עד 80% מהבתים, כדי למנוע נזק לתשתיות הציבוריות על ידי הכלים הכבדים של בוני הבתים. נציגי המשרד טענו לקיומו של "נוהל" או "כלל אצבע" בעניין זה.
בנוסף, המדינה טענה לעיכובים שנכפו עליה כתוצאה מ"כוח עליון", הכוללים תנאי קרקע מורכבים (מי תהום גבוהים וקרבה לים), תנאי מזג אוויר חריגים, ובעיקר – כשלים של קבלנים קודמים שזכו במכרזים, ביצעו עבודה רשלנית וסולקו מהאתר, מה שחייב עריכת מכרזים חדשים ותכנון מחדש.
שופט שרעבי, שערך סיור במקום בראשית החודש כדי להתרשם מהמצב במו עיניו, דחה את מרבית טענות ההגנה של משרד השיכון. בנוגע לטענת "השלבים", קבע השופט כי הסכם התשתיות נוסח על ידי המדינה וקובע במפורש לוח זמנים של 60 חודשים לכל העבודות, ללא חריגים וללא אזכור של שלבי ביצוע התלויים באחוזי אכלוס. "לא ניתן בדיעבד לטעון לשלבי ביצוע… החורגים מתקופת 60 החודשים ללא הצדקה הקבועה בהסכם", כתב השופט, והוסיף כי המדינה לא הציגה כל מסמך המעיד על אותו "נוהל" נטען.
השופט אף דחה את הניסיון לגלגל את האחריות על הקבלנים או על הטבע. הוא קבע כי קרבה לים ומי תהום הם נתונים שהיו צריכים להיות ידועים למתכנני הפרויקט מראש, וכי כשלי תכנון או ביצוע של קבלנים מטעם המדינה אינם צריכים ליפול על כתפי האזרח הקטן. "את תוצאות 'מחדלי הביצוע' הנטענים אין להטיל על כתפי התובעים", נקבע בפסק הדין. השופט הדגיש כי מדובר בחוזה שהוכתב לתושבים על ידי רשות שלטונית חזקה ("חוזה אחיד"), ולכן יש לפרשו לטובת התושבים.
לצד קבלת התביעה נגד משרד השיכון, דחה בית המשפט את התביעה נגד רשות מקרקעי ישראל (רמ"י). השופט קבע כי הסכם התשתיות נחתם מול משרד השיכון בלבד, וכי בתנאי המכרז הובהר שלרמ"י אין אחריות על הפיתוח.
סוגיה נוספת שעמדה במחלוקת הייתה דרישת התושבים להקמת "גדר היקפית" ליישוב. השופט שרעבי קיבל בעניין זה את עמדת המדינה, וקבע לאחר ניתוח התב"ע (תוכנית בניין עיר) והנספחים הנופיים, כי החובה המוטלת על משרד השיכון היא לגידור בטיחותי של שטחים ציבוריים ספציפיים (שצ"פים) בלבד, ולא להקמת גדר סביב כל היישוב.
בסיכומו של דבר, קבע בית המשפט כי משרד הבינוי והשיכון הפר הפרה יסודית את ההסכם. כסעד, הורה השופט על "אכיפה בקירוב" – מונח משפטי המאפשר לבית המשפט לקבוע מועד ביצוע חדש וריאלי כאשר המועד המקורי חלף. השופט קצב למדינה כ-13 חודשים נוספים מהיום, עד ל-1.1.2027, להשלים את כל העבודות, כולל שכבות אספלט סופיות, מדרכות, תאורה וגינון.
בנוסף, המדינה חויבה לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 35,000 ש"ח.
ת"א 31929-09-22
