דרמה בבית המשפט המחוזי: הבן טען בביטוח לאומי שאביו דמנטי כדי לקבל קצבה, אך בבית המשפט התעקש שהוא כשיר – ואיבד את כל הירושה
בפסק דין נוקב, הפך בית המשפט המחוזי בתל אביב את החלטת בית המשפט למשפחה ופסל צוואה שהורישה משק חקלאי לבן אחד בלבד תוך נישול האלמנה ושאר האחים. השופטים קבעו: לא ניתן לטעון בפני רשויות המדינה שהאב "הולך לאיבוד ולא מזהה אנשים" ובמקביל לטעון בבית המשפט שהוא צלול וכשיר לחתום על צוואה. "ההליך השיפוטי אינו תוכנית כבקשתך", נזף בית המשפט.
פסק דין דרמטי שניתן השבוע (10.12.2025) בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מטיל זרקור על תופעה רווחת בסכסוכי ירושה, וקובע גבולות גזרה ברורים בכל הנוגע ליושרה הנדרשת מבעלי דין. הרכב של שלושה שופטים הפך את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, וביטל צוואה של קשיש בן 86 שהוריש את כל רכושו, כולל נחלה יקרת ערך במושב, לבנו המטפל בלבד, תוך נישול אשתו (אם המשפחה) וחמשת ילדיו האחרים.
במרכז הפרשה עומדת דוקטרינת "ההשתק השיפוטי", שלפיה אדם אינו יכול לטעון טענות עובדתיות סותרות בהליכים שונים בהתאם לאינטרס הרגעי שלו. במקרה זה, הבן הזוכה בצוואה הצהיר בפני הביטוח הלאומי כי אביו במצב קוגניטיבי קשה כדי לזכות בקצבת סיעוד, אך בבית המשפט נאבק להוכיח שאביו היה כשיר לחלוטין בעת החתימה על הצוואה.
המנוח, שהלך לעולמו בשנת 2019, חתם על הצוואה השנויה במחלוקת בדצמבר 2014. בצוואה זו הוא הוריש את כל רכושו לבנו (המשיב בהליך), אשר התגורר בסמוך אליו במושב וטיפל בו ובאם המנוחה בשנותיהם האחרונות. חמשת האחים האחרים (המערערים), שנושלו לחלוטין מהירושה, התנגדו לקיום הצוואה בטענה כי אביהם סבל מאלצהיימר ומדמנציה בעת החתימה, ולא היה כשיר להבין את טיבה של הפעולה המשפטית.
בית המשפט לענייני משפחה דחה תחילה את התנגדות האחים ואישר את הצוואה. השופטת בערכאה הראשונה העדיפה עדויות של שכנים ובני משפחה, שתיארו את המנוח כעצמאי וכשיר, על פני חוות דעת של מומחה רפואי שמונה מטעם בית המשפט, שקבע כי סביר יותר שהמנוח לא היה כשיר. האחים לא אמרו נואש והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי.
בבית המשפט המחוזי נחלקו הדעות, אך ברוב קולות של השופטים נפתלי שילה ועינת רביד, כנגד דעתו החולקת של אב בית הדין השופט גרשון גונטובניק, התקבל הערעור.
השופט נפתלי שילה, שכתב את חוות הדעת העיקרית, ביסס את הכרעתו על מסמכים רפואיים מזמן אמת ("הערכת תלות" של הביטוח הלאומי ובדיקת רופא גריאטר), שנערכו כחודשיים-שלושה בלבד לאחר חתימת הצוואה. במסמכים אלו תואר המנוח כמי שסובל מ"ירידה ניכרת בזיכרון", "פגיעה ניכרת בשיפוט", חוסר התמצאות בזמן ובמקום, ואף חוסר יכולת לזהות את בנו שלו.
בבדיקת רופא גריאטר (ד"ר ברזק) מפברואר 2015, קיבל המנוח ציון נמוך במיוחד של 16 מתוך 30 במבחן "מיני מנטל", המעיד על ירידה קוגניטיבית משמעותית. המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' פניג, קבע על בסיס מסמכים אלו כי קיימת סבירות של 55%-65% שהמנוח לא היה כשיר בעת עריכת הצוואה.
הנקודה המשמעותית ביותר בפסק הדין נוגעת להתנהלותו של הבן היורש. התברר כי במסגרת הערכת התלות שנערכה על ידי המוסד לביטוח לאומי במרץ 2015, דיווח הבן עצמו כי אביו "הולך לאיבוד", "לא מזהה אנשים", "לא מבין את הנאמר" וזקוק להשגחה 24 שעות ביממה.
השופט שילה מתח ביקורת חריפה על ניסיונו של הבן לטעון כעת בבית המשפט כי "הגזים" בתיאוריו בפני הביטוח הלאומי כדי לקבל עזרה: "ההליך השיפוטי אינו 'תוכנית כבקשתך', ובעל דין אינו רשאי לטעון דבר והיפוכו בהליכים שונים", כתב השופט שילה בפסק הדין, תוך שהוא מצטט מדברי קהלת. בית המשפט קבע כי חל כאן "השתק שיפוטי" – אדם שהצהיר בפני רשות שלטונית שאביו במצב דמנטי קשה, מנוע ומושתק מלטעון בהליך מאוחר יותר שהאב היה צלול, רק כי הדבר משרת כעת את האינטרס הכלכלי שלו בתיק הירושה.
אב בית הדין, השופט גרשון גונטובניק, נותר בדעת מיעוט. הוא סבר כי יש לדחות את הערעור ולכבד את רצון המנוח כפי שהשתקף בעדויות השונות, לפיהן המנוח רצה להוריש את המשק לבן שטיפל בו ושמר על הנחלה שלמה. השופט גונטובניק גרס כי חוות הדעת הרפואית הייתה גבולית וכי בית המשפט שלערעור לא צריך להתערב בממצאי המהימנות של הערכאה הראשונה.
אולם, דעתו לא התקבלה. השופטת עינת רביד הצטרפה לעמדתו של השופט שילה וחידדה נקודה עקרונית: גם אם המנוח הביע בעבר רצון להוריש את המשק לבן, ברגע שבמועד החתימה על הצוואה הוא לא היה כשיר משפטית ולא הבין את טיב המעשה – הצוואה בטלה מעיקרה. "דרישת הכשרות המשפטית גוברת על הרצון המפורש, שכן רצון שאינו מגובש בדעה צלולה… אינו נחשב לרצון תקף", פסקה השופטת רביד.
בסופו של יום, פסק הדין מבטל את הצוואה, משמעות הדבר היא כי העיזבון יחולק ככל הנראה בין כל האחים והיורשים על פי דין, או בהתאם לצוואה קודמת אם קיימת. בנוסף לביטול הצוואה, חייב בית המשפט את הבן (המשיב) לשלם לאחיו הוצאות משפט בסך 15,000 ש"ח ולהשיב להם את העירבון שהפקידו.
פסק דין זה מהווה תמרור אזהרה לכל מי שמבקש להסתמך על צוואות שנערכו לעת זקנה, ומדגיש את החשיבות הקריטית של תיעוד רפואי בזמן אמת, כמו גם את החובה לנהוג ביושר ובעקביות מול רשויות המדינה ובתי המשפט.
עמ"ש 17793-06-24
