דרמה ב"מלון קוקו": ביהמ"ש דחה את תביעת הפינוי נגד המלון בדיזנגוף ומתח ביקורת חריפה על בעלי הנכס
בית משפט השלום בחיפה קבע כי "דיזי לייף", המפעילה את מלון הבוטיק בתל אביב, תמשיך להחזיק בנכס למרות טענות הבעלים להפרת חוזה. השופטת רויטל באום קבעה כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב, תוך הסתרת ידיעה רבת שנים על כניסת שותפים לחברה. "הסכמים נחתמים כדי לקיים אותם, לא כדי לטעון להפרות באיחור של שנים"
בית משפט השלום בחיפה דחה בשבועות האחרונים תביעת פינוי שהגישו בעלי בניין ברחוב דיזנגוף 83 בתל אביב נגד חברת "דיזי לייף בע"מ", המפעילה במקום את מלון הבוטיק "קוקו". בפסק דין חריף ומנומק, שניתן ביום 7 בדצמבר 2025, חשפה השופטת רויטל באום התנהלות בעייתית מצד בעלי הנכס ובא-כוחם, וקבעה כי ניסיונם לבטל את הסכם השכירות נגוע בחוסר תום לב קיצוני ובשיהוי ניכר.
במרכז הסכסוך עומד בניין בלב תל אביב, אשר הוכרז בעבר כמבנה מסוכן. בשנת 2015 חתמה חברת "דיזי לייף" על הסכם שכירות ארוך טווח מול בעלי הנכס (משפחת שלומוביץ ושותפים נוספים, רובם תושבי חו"ל), במסגרתו התחייבה לשפץ את המבנה ולהפכו למלון. ההסכם העניק לחברה אופציה להאריך את השכירות עד סוף שנת 2030. אולם, כאשר ביקשה החברה לממש את האופציה ביולי 2023, הודיעו לה בעלי הנכס כי ההסכם מבוטל בגין "הפרות יסודיות" שבוצעו לכאורה שנים קודם לכן.
טענתם המרכזית של התובעים הייתה כי החברה השוכרת ביצעה שינויים במבנה הבעלות שלה ("שינוי שליטה") והכניסה שותפים חדשים ללא קבלת אישור מראש ובכתב, כנדרש בהסכם. בנוסף, נטען כי החברה השכירה חלק מהנכס בשכירות משנה לטובת בית קפה, בניגוד לחוזה.
אלא שבמהלך המשפט התבררה תמונה שונה בתכלית. הנתבעת הציגה הודעת דואר אלקטרוני שנשלחה עוד ב-21 במרץ 2016 על ידי אורן פסקל, ממקימי החברה, לעורך הדין שמעון צח, שייצג את בעלי הנכס לאורך כל השנים. במייל, שכותרתו הייתה "הכנסת שותפים למלון בוטיק", פירט פסקל את שמות השותפים החדשים ואת מספרי תעודות הזהות שלהם – וזאת לבקשתו של עו"ד צח עצמו.
השופטת באום קבעה כי המייל הזה מפריך את טענת התובעים כי לא ידעו על השינויים. "הטענה כי התובעים לא ידעו על ההעברות הנ"ל מראש הוכחה כחוסר אמת", נכתב בפסק הדין. השופטת קיבלה את גרסת נציגי המלון כאמינה וקבעה כי עורך הדין של הבעלים ידע על השינוי בזמן אמת ולא הביע התנגדות במשך כשבע שנים.
נקודה מרכזית שהובילה לדחיית התביעה הייתה הימנעותו בא-כוחם של התובעים, מלהעיד במשפט. אף על פי שהלה היה הדמות הדומיננטית שניהלה את המגעים מול השוכרים במשך עשור, ואף היה הנמען של אותו מייל קריטי, הוא בחר שלא להגיש תצהיר ולא לעלות על דוכן העדים.
השופטת באום מתחה ביקורת נוקבת על התנהלות זו. לדבריה, במקום להעיד על העובדות שהיו בידיעתו האישית, בחר עו"ד צח לנהל את החקירות הנגדיות מהספסל, כאשר הוא "מוסר גרסה" ללא אזהרה וללא חקירה נגדית. "בחירתו של עו"ד צח… שלא להעיד מהווה תמיכה משמעותית בגרסת הנתבעת ופועלת לחובתם של התובעים", קבעה השופטת, תוך שהיא מצטטת את ההלכה המשפטית לפיה הימנעות מהבאת עד רלוונטי כמוה כהודאה בכך שעדותו הייתה פועלת לרעת הצד שנמנע מלהביאו.
יתרה מכך, השופטת ציינה כי התובעים עצמם (למעט אחד) לא העידו, והודו כי ניזונו ממידע שנמסר להם על ידי עורך הדין, מה שהפך את עדותם ל"עדות מפי השמועה".
במהלך הדיונים, בניסיון לפתור את המחלוקת, הציע בית המשפט כי השותפים החדשים במלון יחתמו על ערבות אישית לקיום ההסכם, ובכך ירפאו את ה"פגם" הטכני של אי-מתן האישור בכתב. נציגי המלון הסכימו מיד, אך התובעים התנגדו נחרצות.
השופטת קבעה בפסק הדין כי סירובם של התובעים לקבל בטוחות נוספות חושף את מניעיהם האמיתיים: "התובעים יעשו כל פעולה כדי לסכל קיומו של הסכם השכירות… הסירוב לאפשר לנתבעת לתקן 'הפרה יסודית' נטענת (שלא אירעה) חושף את חולשת טיעוני התובעים ואת חוסר תום ליבם".
באשר לטענה על הפעלת בית הקפה, השופטת דחתה גם אותה, וציינה כי הבעלים ועורך דינם ביקרו במקום, ראו את בית הקפה פועל במשך שנים, ולא העלו כל טענה.
בפסק הדין נקבע כי המניע מאחורי התביעה לא היה הפרת חוזה אמיתית, אלא ניסיון להפעיל לחץ כלכלי על השוכרים במסגרת משא ומתן לשיפור תנאי השכירות לקראת תקופת האופציה. השופטת קבעה כי התנהלות זו, של שליפת "הפרות" מהעבר הרחוק רק כשהדבר משתלם כלכלית, אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב.
בסיכומו של דבר, התביעה נדחתה במלואה. הסכם השכירות נקבע כשריר וקיים, והמלון ימשיך לפעול במקום. לאור התוצאה והתנהלות התובעים, חייבה השופטת באום את התובעים לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום גבוה במיוחד של 100,000 ש"ח (3,000 ש"ח הוצאות ו-97,000 ש"ח שכ"ט).
ת"א 69206-02-24
