"העיכבון" שלא היה וההנחה שלא נולדה: בית המשפט חייב קבלן ראשי לשלם מאות אלפי שקלים לקבלן משנה בפרויקט הפחים הטמונים בירושלים
בית משפט השלום בתל אביב, מפי השופט רונן אילן, קיבל את תביעתה של חברת 'אי. אם. שגב תעשיות' נגד חברת 'פי. אס. אי אקולוגיה'. פסק הדין, שניתן בתחילת החודש, חושף התנהלות בעייתית בה ניסתה הנתבעת לקזז כספים בטענות שווא על עיכוב תשלומים מצד חברת מוריה ועל "הסכם גמר חשבון" שמעולם לא נחתם. הנתבעת תחויב לשלם למעלה מ-850 אלף ש"ח בצירוף הוצאות משפט.
בפסק דין נוקב ומנומק שניתן ביום 3 בדצמבר 2025, הכריע בית משפט השלום בתל אביב-יפו במחלוקת עסקית מורכבת סביב פרויקט התקנת פחים טמוני קרקע בירושלים. השופט רונן אילן קיבל את מרבית טענותיה של התובעת, חברת "אי. אם. שגב תעשיות בע"מ", ודחה את גרסת ההגנה של חברת "פי. אס. אי אקולוגיה בע"מ", תוך שהוא מותח ביקורת על שינויי הגרסאות של הנתבעת ועל ניסיונותיה להימנע מתשלום חובותיה בטענות חסרות בסיס.
תחילתה של הפרשה במכרז שפרסמה חברת "מוריה" (החברה לפיתוח ירושלים) לאספקה והתקנה של פחי אשפה טמוני קרקע בבירה. הנתבעת, שזכתה במכרז, שכרה את שירותיה של התובעת כקבלן משנה לביצוע העבודות בפועל. ההסכם בין הצדדים, שנחתם באפריל 2018, כלל מנגנון תשלום מסוג "גב אל גב" (Back to Back), המתנה את התשלום לקבלן המשנה בקבלת הכספים על ידי הקבלן הראשי מהמזמין.
במשך כשלוש שנים סיפקה התובעת שירותים לנתבעת, אולם בתום ההתקשרות התגלעו מחלוקות כספיות קשות. התובעת טענה כי הנתבעת נותרה חייבת לה סכומים ניכרים, בעוד הנתבעת טענה לקיזוזים שונים ואף לנזקים שנגרמו לה. לב המחלוקת נגע לשני סכומים עיקריים שהנתבעת קיזזה באופן חד-צדדי: סך של כ-360 אלף ש"ח בגין מה שהוגדר כ"עיכבון", וסך של כ-210 אלף ש"ח בגין "הנחה" שלטענתה סוכמה בין הצדדים.
אחת הסוגיות המרכזיות בפסק הדין הייתה טענת הנתבעת כי היא מעכבת כספים לתובעת משום שחברת מוריה מעכבת כספים לה. הנתבעת השתמשה במונח "עיכבון" כדי להצדיק אי-תשלום של 7% מהתמורה. אולם, במהלך המשפט התברר כי המציאות הייתה שונה לחלוטין. השופט אילן קבע כי השימוש במונח "עיכבון" היה מטעה, שכן לא היו כספים שחברת מוריה החזיקה בפועל כערובה באותו שלב.
מנהל הנתבעת הודה בחקירתו כי המילה "עיכבון" אינה נכונה וכי מדובר למעשה בניסיון לקזז סכומים מתוך התחשבנות פנימית שלו, שאינה קשורה לעיכוב כספים מצד העירייה. בית המשפט קבע כי מדובר היה ב"מצג שווא" של הנתבעת כלפי התובעת. השופט הבהיר כי סעיף "גב אל גב" נועד להגן על תזרים המזומנים של הקבלן הראשי, אך אינו מאפשר לו לשלול גמול מקבלן המשנה בשל התחשבנויות נפרדות שיש לקבלן הראשי מול המזמין, שאינן נוגעות לעבודת קבלן המשנה.
קו הגנה מרכזי נוסף של הנתבעת היה הטענה כי בינואר 2020 נכרת בין הצדדים "הסכם גמר חשבון", במסגרתו הסכימה התובעת למתן הנחה של 10% ולוויתור על סכומי ה"עיכבון". הנתבעת טענה כי התובעת מנסה כעת להתנער מהסכם מחייב.
השופט אילן דחה טענה זו מכל וכל, תוך שהוא מציין כי הטענה לקיומו של "הסכם גמר חשבון" כלל לא הועלתה בכתב ההגנה המקורי והיא מהווה "הרחבת חזית אסורה". לגופו של עניין, ניתוח התכתובות בין הצדדים העלה כי אכן התנהל משא ומתן, בו התובעת הביעה נכונות לתת הנחה מסוימת מתוך מצוקה תזרימית, אך זאת רק בתנאי שישולמו לה יתר הכספים באופן מיידי. משא ומתן זה מעולם לא הבשיל לכדי הסכם מחייב, והנתבעת לא עמדה בתנאים שהוצבו.
"לא בניסיון לבטל הסכם עסקינן… אלא בניסיון לטעון להסכם שלא נכרת מעולם," כתב השופט בפסק הדין. עוד צוין כי הנתבעת עצמה פעלה בניגוד לאותו הסכם נטען, כאשר הגישה תביעה נפרדת נגד התובעת בבית המשפט המחוזי על סכום של כ-9.8 מיליון ש"ח – צעד שאינו מתיישב עם הטענה כי הצדדים הגיעו להסכמות על "גמר חשבון" וויתור הדדי על טענות.
בנוסף לסוגיות המרכזיות, הנתבעת ניסתה לקזז חובות בגין הוצאות משפט מהליך קודם (תביעת פטנטים שהוגשה נגד שתי החברות על ידי צד ג'). הנתבעת טענה כי סיכמה עם התובעת שזו תישא במלוא ההוצאות, אך בית המשפט מצא כי הראיות מוכיחות ההפך: הצדדים סיכמו בזמן אמת על חלוקה של "חצי-חצי" בשכר הטרחה, ואין בסיס לדרוש מהתובעת החזר רטרואקטיבי.
כמו כן, התקבלו טענות התובעת לגבי חובות נוספים בגין פרויקט בקרית מלאכי ושירותי תחזוקה בירושלים. הנתבעת הודתה בחלק מהחובות אך ניסתה לטעון לתשלום מקדמות, טענות שהופרכו לאחר שהוצגו חשבוניות שסתרו את גרסתה.
בסיכומו של דבר, בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובעת סכום כולל של 857,520 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. בנוסף, בשל התנהלותה והיקף הטענות שנדחו, חויבה הנתבעת לשלם את מלוא אגרת בית המשפט וכן שכר טרחת עורך דין בשיעור של כ-101,000 ש"ח.
פסק הדין מהווה תזכורת חשובה לקבלנים ראשיים באשר למגבלות השימוש בסעיפי "גב אל גב" ובמונחים עמומים כמו "עיכבון" כדי לדחות תשלומים לקבלני משנה, ומדגיש את החשיבות של תיעוד ברור ומסודר של הסכמות מסחריות בזמן אמת.
ת"א 19228-10-21
