"עלילת דם", דירה באריאל וגרסאות מתחלפות: הסכסוך המשפחתי המר שהסתיים בהוצאות כבדות
בית משפט השלום ברחובות דחה את תביעתה של אישה לקבלת בעלות מלאה על דירה באריאל, תוך מתיחת ביקורת חריפה על התנהלותה ושינוי גרסאותיה לאורך ההליך. השופט ישראל פת קבע כי הדירה תחולק בין יורשי המשפחה והשית על התובעת הוצאות משפט חריגות בסך כ-65 אלף שקלים
פסק דין נוקב שניתן לאחרונה (2.12.2025) בבית משפט השלום ברחובות חושף סכסוך משפחתי יצרי וממושך סביב זכויות בדירת מגורים בעיר אריאל. במרכז הפרשה עומדת תביעה שהגישה אחיינית נגד דודה ובני דודיה, בטענה כי נישלו אותה במרמה מזכויותיה בדירה שהייתה שייכת לאמה המנוחה. מנגד, טענו הנתבעים כי הדירה נרכשה מלכתחילה על ידי דוד המשפחה, עורך דין במקצועו, ונרשמה על שם האם משיקולים טכניים בלבד, כאשר הזכויות בה הוחזרו אליו כדין עוד בחייהם.
השופט ישראל פת, שדן בתיק, דחה את התביעה מכל וכל וקיבל את התביעה שכנגד שהגישו בני המשפחה, תוך שהוא מצביע על סתירות מהותיות בגרסת התובעת ועל הימנעותה מהבאת עדים רלוונטיים.
הרקע לסכסוך: הדירה, האחים והירושה
שורשי הסכסוך נעוצים בשנות ה-90. משפחת גבאי מנתה ארבעה אחים: אליהו (עורך דין ערירי), מרדכי, יוסף ושמחה (אמה של התובעת). בשנת 1993 נרכשה דירת מגורים ברחוב הירדן באריאל. הדירה נרשמה בתחילה על שמה של האחות שמחה. לימים, בשנת 1998, נחתמו תצהירי העברה ללא תמורה ("עסקת מתנה") שבהם העבירה שמחה את הזכויות בדירה חזרה לאחיה אליהו.
לאחר פטירתו של אליהו בשנת 2004, ומאוחר יותר עם פטירתה של שמחה בשנת 2020, התעורר המאבק על הנכס. התובעת, בתה היחידה של שמחה, טענה כי הדירה הייתה בבעלות מלאה של אמה וכי המסמכים המעידים על העברתה לאליהו הם חלק מ"קנוניה" ו"עלילת דם" שרקמו דודיה ובני דודיה כדי לנשל אותה. לטענתה, הנתבעים הונו אותה לחשוב שהדירה שייכת לעיזבון הדוד אליהו.
מנגד, הנתבעים – האח יוסף ושלושת ילדיו של האח המנוח מרדכי – הציגו תמונה שונה בתכלית. הם טענו כי הדירה נרכשה במקור מכספו של אליהו ושימשה למגוריו ולמגורי אחותו שמחה, לה דאג כל חייו מאחר שלא היו לה מקורות פרנסה. לטענתם, הרישום על שמה היה פורמלי בלבד, וההעברה חזרה לאליהו בוצעה כדין, דווחה לרשויות המס ונרשמה במנהל האזרחי ובחברה המשכנת.
בפסק הדין פירק השופט פת את טענות התובעת אחת לאחת. הביקורת המרכזית נגעה לחוסר העקביות בגרסאותיה. בתחילה טענה התובעת לזיוף חתימות אמה על מסמכי ההעברה. אולם, במהלך החקירה הנגדית קרסה גרסה זו, והתובעת הודתה כי אמה אכן חתמה על המסמכים, אך שינתה את טעמה וטענה כי האם עשתה זאת תחת כפייה או שהייתה "רפת שכל" ודמנטית באותה עת.
"ענייננו בגרסה חדשה ומתפתחת המהווה שינוי חזית", כתב השופט פת בפסק הדין. הוא ציין כי התובעת לא הצליחה לספק הסברים מניחים את הדעת לשינויים בגרסתה, ואף נמנעה מלזמן לעדות את עורכת הדין הקודמת שטיפלה מטעמה ברישום הזכויות – מחדל שנזקף לחובתה באופן משמעותי.
השופט הדגיש כי הטענות הקשות על תרמית וזיוף דורשות רף ראייתי גבוה במיוחד, אותו התובעת לא הצליחה לגרד. יתרה מכך, התברר כי עורכת הדין שפעלה בעבר מטעם התובעת עצמה, הצהירה בפני המנהל האזרחי כי הזכויות בדירה שייכות ליורשי אליהו, דבר הסותר חזיתית את טענת ה"הונאה" מצד הנתבעים.
אחת הראיות המרכזיות שניסתה התובעת להציג הייתה מכתב בכתב ידו של דודה המנוח מרדכי משנת 2008, בו הוא כותב כי הוא מוותר על חלקו בדירה לטובתה "כדי לשמור על שלום בית". השופט פת ניתח את המסמך וקבע כי אין לו תוקף משפטי מחייב של "הסתלקות מירושה".
השופט הסביר כי הסתלקות מירושה חייבת להיעשות בתצהיר מסודר המוגש לרשם הירושות, ולא במכתב פרטי שנשמר במגירה במשך שנים מבלי שנעשה בו שימוש. כמו כן, החוק מתיר הסתלקות לטובת בן זוג, ילד או אח של המוריש – אך לא לטובת אחיינית. העובדה שהתובעת החזיקה במכתב זה משנת 2008 ולא פעלה על פיו בזמן אמת, דווקא חיזקה את המסקנה כי ידעה היטב שהדירה אינה רשומה על שם אמה.
לאחר שדחה את כל טענות התובעת, קיבל בית המשפט את עמדת הנתבעים והכיר ברישומים הרשמיים במנהל האזרחי ובחברה המשכנת כמשקפים את המציאות. נקבע כי הדירה שייכת לעיזבון הדוד אליהו ז"ל, ולכן תתחלק בין יורשיו: שליש לתובעת (כיורשת אמה), שליש לדוד יוסף, ושליש לילדיו של הדוד מרדכי.
כפועל יוצא, הורה השופט על פירוק השיתוף בדירה בדרך של מכירתה, ומינה את עורכי הדין של שני הצדדים ככונסי נכסים לביצוע המכירה. בנוסף, חויבה התובעת במתן חשבונות על דמי השכירות שגבתה מהנכס מאז פטירת אמה בשנת 2020.
בצעד המבטא את מורת רוחו מהתנהלות התביעה, שהתבססה על טענות בעל-פה כנגד מסמכים בכתב וגררה את בני המשפחה להליך משפטי מיותר, השית השופט פת על התובעת הוצאות משפט משמעותיות. התובעת חויבה לשלם לנתבעים שכר טרחת עורך דין בסך 59,000 ש"ח, בתוספת הוצאות אישיות לכל אחד מהנתבעים, ובסך הכל כ-65,000 ש"ח.
פסק הדין מדגיש את החשיבות של מסמכים בכתב ורישומים רשמיים אל מול טענות משפחתיות מאוחרות, ומבהיר כי בתי המשפט יגלו אפס סובלנות לשינויי גרסאות ולהעלאת טענות חמורות כגון תרמית ללא תשתית ראייתית מוצקה.
ת"א 49195-11-21
