"קופסה שחורה" בפרויקט נמל התעופה רמון: בית המשפט חסם את גישת קבלן המשנה להסכם הפשרה הסודי בין דניה סיבוס לרש"ת
בהחלטה עקרונית המחדדת את גבולות החיסיון בהליכי גישור, דחה בית המשפט המחוזי בת"א את דרישת חברת 'מנוליד' לחשוף את הסכם הפשרה שנחתם מאחורי גבה בין הקבלן הראשי למזמינה. השופטת אילוטוביץ' סגל קבעה: "הסודיות נעצרת בפתח בית המשפט, אך הליך הגישור אינו בית קברות לראיות". מנוליד, שטענה לקיפוח זכויותיה, חויבה בהוצאות לאחר שהתגלו סתירות בקו הטיעון שלה
בהחלטה המהווה תמרור אזהרה לקבלני משנה בפרויקטים של תשתיות לאומיות, ואשר ניתן ביום 25 בדצמבר 2025, דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת איריס אילוטוביץ' סגל) את בקשתה של חברת 'מנוליד-חירות מערכות בע"מ' לחשוף את הסכם הפשרה שנחתם בין ענקית התשתיות 'דניה סיבוס' לבין רשות שדות התעופה (רש"ת). ההחלטה ניתנה במסגרת סכסוך משפטי רחב היקף סביב הקמת שדה התעופה "רמון", הכולל תביעות הדדיות בהיקף של כ-150 מיליון שקלים.
הפרשה מתגלגלת בבית המשפט המחוזי מזה מספר שנים, כאשר במרכזה עומד פרויקט הדגל של הקמת שדה התעופה רמון. חברת מנוליד, ששימשה כקבלן משנה בפרויקט, הגישה תביעת ענק בסך כ-96 מיליון ש"ח נגד הקבלן הראשי (דניה סיבוס) והמזמינה (רש"ת). מנוליד טענה ל"כשלים קולוסאליים" בתכנון ובניהול הפרויקט, אשר לטענתה גררו אותה להפסדים כבדים. מנגד, דניה סיבוס לא נותרה חייבת והגישה תביעה שכנגד על סך כ-60 מיליון ש"ח, בטענה להפרות חוזיות מצד מנוליד, ואף שלחה הודעות צד ג' לרש"ת.
התפנית בעלילה התרחשה כאשר דניה סיבוס ורש"ת – הנתבעות המרכזיות – פנו להליך גישור נפרד בפני השופט בדימוס בנימין ארנון. מנוליד לא הייתה צד להליך זה. בחודש יולי 2024 הודיעו הנתבעות לבית המשפט כי חתמו על הסכם פשרה שסיים את המחלוקות ביניהן, וביקשו לתת תוקף של פסק דין לחלקים ממנו, תוך שהן שומרות על חיסיון מלא של פרטי ההסכם ושאר המסמכים שהוחלפו בגישור.
מנוליד, שחששה כי ההסכם בין הנתבעות עלול לפגוע בזכויותיה ואף להפחית את הערבויות שהעמידה בצורה שרירותית, הגישה בקשה לגילוי מסמכים. לטענתה, בין הצדדים מתקיימים יחסי "גב אל גב" (Back-to-Back), היוצרים חובת אמון מוגברת מצד דניה סיבוס. מנוליד טענה כי אי-חשיפת ההסכם מונעת ממנה לבחון האם הפחתת הערבויות שלה (בכ-3 מיליון ש"ח) אכן הולמת את תנאי הפשרה האמיתיים.
מנגד, דניה סיבוס ורש"ת הציגו חזית אחידה וביצרו עצמן מאחורי "חומת הגישור". הן טענו כי מדובר בהסכם מסחרי חסוי הכולל סודות מסחריים, וכי חשיפתו תפגע ברציונל הבסיסי של מוסד הגישור בישראל – היכולת של צדדים להגיע לפשרות הרחק מעין הציבור והיריבים המשפטיים. דניה סיבוס אף עקצה את מנוליד וטענה כי זו הוזמנה לגישור אך בחרה להתחמק ממנו.
השופטת אילוטוביץ' סגל, לאחר שעיינה בהסכם הפשרה במעמד צד אחד (בתוך מעטפה סגורה), הכריעה באופן חד משמעי לטובת החיסיון. בהחלטתה המנומקת, הסתמכה השופטת על סעיף 79ג(ד) לחוק בתי המשפט, הקובע כי דברים שנמסרו בגישור לא ישמשו ראיה במשפט אזרחי.
"הרציונל העומד ביסוד הכלל הוא עידוד פשרות," כתבה השופטת, תוך שהיא מצטטת הלכות של בית המשפט העליון. היא ציינה כי אומנם "הליך הגישור אינו 'בית קברות' לראיות", והסכם פשרה סופי עשוי להיות מוגש לבית המשפט במקרים מסוימים, אך במקרה זה הסודיות גוברת.
השופטת קבעה כי ההסכם בין דניה לרש"ת רחב הרבה יותר מהמחלוקת הנקודתית עם מנוליד, ועוסק בפרויקטים וסוגיות שאינם רלוונטיים להליך הנוכחי. חשיפת "האסטרטגיות והשיקולים" של הנתבעות, כדברי השופטת, עלולה לפגוע באינטרסים לגיטימיים שלהן ללא הצדקה מספקת.
אולם, נראה כי המכה הכואבת ביותר למנוליד הגיעה דווקא מהטיעונים שלה עצמה. השופטת הצביעה על סתירה מהותית בהתנהלותה המשפטית של מנוליד: בעוד שבבקשה לגילוי מסמכים היא נשענה על טיעון של יחסי "גב אל גב" כדי לדרוש שקיפות, הרי שבכתב התביעה המקורי שלה היא טענה במפורש כי "אין עוד תוקף לשיטת ההתקשרות… בדבר גב אל גב". "המבקשת אינה יכולה לאחוז בחבל משני קצותיו," נזפה השופטת בפסק הדין, וקבעה כי טיעון סותר זה מערער את דרישתה לחובת גילוי מוגברת.
עוד נקבע כי טענותיה של מנוליד לגבי הערבות הבנקאית מהוות "הרחבת חזית אסורה", שכן נושא זה כלל לא נתבע בכתב התביעה המקורי.
ההחלטה מחדדת את ההפרדה בין מסמכים שנוצרו בתוך הליך הגישור (שהם חסויים כמעט מוחלטת) לבין הסכם הפשרה הסופי, שלעיתים ניתן לחשיפה. במקרה זה, בית המשפט בחר להגן על הסודיות המסחרית של ענקיות התשתיות, תוך שהוא משדר מסר ברור: צד שלישי שלא נטל חלק בגישור יתקשה מאוד "להציץ" לתוך ההסכמות שהושגו בו, אלא אם יוכיח רלוונטיות ישירה וקריטית להליך שלו – נטל שמנוליד כשלה להרים. מנוליד חויבה בהוצאות משפט בסך 8,000 ש"ח.
ת"א 37730-02-21
