דרמה בבית המשפט העליון: אושר פסק בוררות שביצע "פניית פרסה" של מיליוני שקלים בין הטיוטה לפסק הסופי
בית המשפט העליון דחה את בקשתו של איש העסקים עופר יעקובי לבטל פסק בוררות, למרות פער עצום בין הטיוטה המוקדמת – שזיכתה אותו ב-2.7 מיליון ש"ח – לבין הפסק הסופי שחייב אותו ב-1.2 מיליון ש"ח. השופט דוד מינץ קבע: "כל עוד הבורר לא חתם על פסק דינו, הוא רשאי ואף חייב לשנות את דעתו אם הוא רואה לנכון"
פסק דין עקרוני ודרמטי שניתן ביום 24 בדצמבר 2025 בבית המשפט העליון, שופך אור על גבולות סמכותו של בורר לשנות את דעתו באופן קיצוני טרם חתימת הפסק הסופי. כבוד השופט דוד מינץ דחה את בקשת רשות הערעור שהגישו עופר יעקובי וחברת עניאל אחזקות בע"מ, ואשרר פסק בוררות שהפך את הקערה על פיה – מרווח עצום לטובת המבקשים בטיוטה, לחוב כבד בפסק הסופי.
שורשי הסכסוך נעוצים ביחסי שותפות עסקית ארוכת שנים בחברת "מכנו-דין בע"מ". עופר יעקובי החזיק ב-49% ממניות החברה (באמצעות חברת עניאל), בעוד ששותפו, אורי תגר ז"ל (ובנו אחריו), החזיקו ב-51% הנותרים. לאחר שהיחסים בין הצדדים עלו על שרטון, פנו הצדדים בשנת 2012 להליך בוררות מורכב לצורך ביצוע התחשבנות סופית ("היפרדות"). רו"ח משה שוורץ מונה כבורר יחיד לניהול ההליך.
הדרמה המשפטית הגיעה לשיאה סביב התנהלות הבורר בשלבי הסיום של ההליך. בחודש מרץ 2023, שלח הבורר לצדדים "טיוטת פסק בורר". על פי טיוטה זו, נקבע כי ליעקובי (באמצעות חברתו) עומדת יתרת זכות בסך של כ-1.2 מיליון ש"ח, סכום אשר בצירוף ריבית האמיר לכ-2.77 מיליון ש"ח לטובתו.
אולם, התמונה השתנתה לחלוטין בהמשך הדרך. לאחר סבב דיונים נוסף והתדיינויות משפטיות שכללו פנייה לבית המשפט המחוזי בדרישה לחייב את הבורר לסיים את מלאכתו, הוציא הבורר תחת ידיו את פסק הבוררות הסופי בנובמבר 2024. הפעם, התוצאה הייתה הפוכה לחלוטין: נקבעה יתרת חובה ליעקובי בסך של כ-1.1 מיליון ש"ח, ובצירוף ריבית – חוב של כ-1.26 מיליון ש"ח לחברה.
יעקובי ועניאל אחזקות טענו כי הבורר לא היה מוסמך לבצע שינוי כה קיצוני. לטענתם, עצם שליחת הטיוטה הביאה את הבוררות לכדי סיום דה-פקטו, ולבורר לא הייתה סמכות לשנות את קביעותיו באופן מהותי לאחר מכן. המבקשים טענו כי הפער בין הטיוטה לפסק הסופי הוא בלתי סביר ומעורר "אי נחות", וכי הבורר התעלם מחמישה נושאים מהותיים שהועברו להכרעתו.
מנגד חברת מכנו-דין, טענה כי הטיוטה הייתה בדיוק מה שהוגדרה – טיוטה בלבד. הם הדגישו כי השינוי בתוצאה נבע מהמשך בירור מעמיק של העובדות, וכי הבורר פעל בסמכות מלאה כאשר בחן מחדש את הנתונים טרם חתימתו.
כבוד השופט דוד מינץ, בשבתו בבית המשפט העליון כערכאת ערעור אזרחית, דחה את בקשת הערעור על כל חלקיה וגיבה את פסיקת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת י' שבח).
בהחלטתו, הבהיר השופט מינץ הלכה חשובה בנוגע להתנהלות בוררים ושופטים כאחד: "כל עוד הבורר לא חתם על פסק דינו והפיצוֹ לצדדים, לא נסתיימה מלאכתו". השופט הוסיף וקבע נחרצות כי הבורר לא רק רשאי, אלא "אף חייב אם רואה לנכון, לשנות את דעתו הסופית".
בית המשפט העליון הדגיש כי הבורר רשאי להפוך את הטיוטה לפסק בוררות, לשנותה, להשלימה או אפילו לנסח מסמך חדש לחלוטין – הכל לפי שיקול דעתו המקצועי. השופט מינץ ציין כי למרות ש"הפער בין טיוטת פסק הבוררות לבין פסק הבוררות הסופי מעורר מידה מסוימת של אי נוחות", השינוי לא נעשה בחלל ריק אלא לאחר שהבורר המשיך לדון בעניין, ולכן לא נגרם עיוות דין המצדיק התערבות.
עוד נדחתה טענת המבקשים כי הבורר "התעלם" מחמישה נושאים כספיים שהועלו על ידם (כגון טענות להדדיות במשיכות כספים וקיזוז שווי חברה). בית המשפט קבע כי מדובר בטענות ערעוריות על אופן ניהול הבוררות שאינן מצדיקות התערבות של בית המשפט העליון. השופט מינץ קיבל את עמדת המחוזי כי חלק מהנושאים הוכרעו כבר בהליכים מקבילים (כגון בבית הדין הארצי לעבודה, שם נקבע כי יעקובי הפר חובת אמונים ולכן נשללו ממנו פיצויי פיטורים), וחלקם היוו "הרחבת חזית" אסורה או ניסיון לייצר עילה מלאכותית לביטול הפסק.
"הבורר ממילא אינו חייב להידרש לכל טענה וטענה שמעלה בעל דין, אלא רק לטענות הדרושות הכרעה לטעמו", נכתב בהחלטה.
בסיכומו של דבר, הבקשה נדחתה, ועופר יעקובי וחברת עניאל חויבו לשלם למשיבות הוצאות משפט בסך 15,000 ש"ח. ההחלטה מהווה תמרור אזהרה לצדדים בבוררות המסתמכים על טיוטות ביניים, ומחזקת את עצמאות שיקול הדעת של הבורר עד לרגע החתימה הסופית.
רע"א 18393-09-25
