גבולות של הסכמה: נדחתה תביעת ענק של בעלת נחלה במושב גן חיים בשל גריעת שטחים
בית המשפט המחוזי קבע כי הגדר ההיסטורית בשטח גוברת על תשריטים תיאורטיים, וחייב את התובעת בהוצאות משפט כבדות בסך 140,000 ש"ח לאחר שדחה את טענותיה להטעיה וטעות ברישום הגבולות.
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד הכריע לאחרונה בסכסוך גבולות מורכב ורב-שנים במושב גן חיים, במסגרתו תבעה צפורה נעמי אלמגור את האגודה השיתופית של המושב ואת שכניה, משפחת להב. פסק הדין, שניתן ביום 11 בינואר 2026 על ידי כבוד השופט אורן שוורץ, סגן הנשיאה, דחה את דרישתה של אלמגור להצהיר על גבולות נחלתה בהתאם לתכנית לצרכי רישום (תצ"ר) משנת 2010, וקיבל את עמדת הנתבעים לפיה הגבולות המעודכנים משקפים את המציאות ההיסטורית בשטח.
התובעת, צפורה נעמי אלמגור, ירשה מהוריה את הזכויות במשק 238 במושב גן חיים. הסכסוך התגלע בעקבות תכנית לצרכי רישום (תצ"ר 2534/2017) שיזמה האגודה השיתופית, שמטרתה הייתה להסדיר את הרישום של המשקים החקלאיים במושב. לטענת אלמגור, התכנית החדשה גרעה כ-900 מ"ר משטח נחלתה בהשוואה לתכנית קודמת משנת 2010, ולכן היא עתרה לתיקון הגבולות ולפינוי גדרות של משפחת להב, בעלי הנחלה הגובלת (משק 237).
אלמגור טענה כי חתימתה על תשריט הגבולות בשנת 2014 הושגה במרמה או כתוצאה מהטעיה של מזכיר האגודה, שהציג לה את הגבולות כ"גבולות המנהל" בעוד שבפועל דובר בגבולות הסכמיים. מנגד, האגודה ומשפחת להב טענו כי התכנית משקפת את המצב בשטח "מאז ומעולם", וכי הגדר הקיימת בין הנחלות עומדת על תילה עשרות שנים בהסכמת כל הצדדים.
השופט שוורץ בחן לעומק את שאלת ההתיישנות ואת תוקף החתימות. בתחילה, נדחתה טענת ההתיישנות של הנתבעים, לאחר שנקבע כי "כוח התביעה" של אלמגור התגבש רק באוגוסט 2014, כאשר קיבלה חוות דעת מודד שחשפה את הפער בשטחים, ועל כן התביעה שהוגשה ב-2021 עמדה במגבלת שבע השנים.
עם זאת, לגופו של עניין, בית המשפט דחה את טענות ההטעיה והטעות. השופט קבע כי אלמגור הייתה מעורבת בניהול המשק עבור אמה במשך שנים, השתתפה באספות והכירה מפות מדידה קודמות. נפסק כי חתימתה על התשריט בשנת 2014, ופעם נוספת בשנת 2016, נעשתה מתוך מודעות מלאה, וכי חתימה על מסמך מקימה חזקה שהחותם הבין את תוכנו.
הנקודה המרכזית בפסק הדין עסקה בהסכם מכללא הנובע מהתנהגות הצדדים. השופט ציין כי בין הנחלות קיימת גדר רשת ו"גדר חיה" שהותקנו עוד בסוף שנות ה-50 על ידי אביה של אלמגור. עובדה זו נתמכה גם בהיתרי בנייה משנת 1966 ו-1984, שבהם קו הבניין נמדד ביחס לאותה גדר בדיוק.
"הגדר במקרקעין סמוכים היא ראיה נסיבתית התומכת בסבירות התיזה של תפיסה בפועל עליה מבוססת התכנית," נכתב בפסק הדין תוך הסתמכות על פסיקת בית המשפט העליון.
בית המשפט קבע כי אלמגור עצמה אימצה את הגבול הזה כאשר בחרה להמשיך ולבנות קיר אבנים לאורך אותה גדר לאחר שירשה את המשק, מבלי לערער על מיקומו באותה עת.
בסיכום הדברים, השופט קבע כי התכנית המודרנית אינה מקפחת את אלמגור אלא מעגנת נורמטיבית מציאות מוסכמת ששררה בשטח עשרות שנים. חוות דעתו של המודד מטעם אלמגור, שהציע "דרך אמצע" כפשרה, נדחתה מול הראיות על הסכמות העבר.
התביעה נדחתה במלואה. התובעת חויבה לשלם שכר טרחת עורך דין בסך 70,000 ש"ח לאגודה השיתופית גן חיים, וסכום זהה של 70,000 ש"ח למשפחת להב (סה"כ 140,000 ש"ח). בנוסף, חויבה אלמגור בהוצאות משפט הכוללות שכר עדים ושכר מומחים.
ת"א 8347-08-21
