ניסיון פינוי המכולת ההיסטורית בתל אביב כשל: חברת הנדל"ן תשלם עשרות אלפי שקלים
בית משפט השלום דחה את תביעתה של חברת "להב לוי החזקות" נגד מפעיל מכולת ברחוב גאולה, תוך שמתח ביקורת חריפה על הניסיון לנשל דיירים מוגנים ועל הליך משפטי שהתבסס על תזות שגויות.
בפסק דין המהווה תמרור אזהרה לחברות נדל"ן הרוכשות בניינים עם דיירות מוגנת, דחה בית משפט השלום בתל אביב-יפו את תביעת הפינוי שהגישה חברת "להב לוי החזקות בנדל"ן בע"מ" נגד אורי מיכאלי, המנהל את "מכולת אהרון" הוותיקה ברחוב גאולה 9 בעיר. השופט גד מינא, שנתן את פסק הדין ב- 27 בינואר 2026, קבע כי התביעה נעדרת בסיס עובדתי ומשפטי, וחייב את החברה בהוצאות משפט משמעותיות.
תחילתה של הפרשה בשנת 2015, אז רכשה התובעת, חברת להב לוי החזקות, בניין ברחוב גאולה בתל אביב. בקומת הקרקע של הבניין פועלת מאז שנת 1979 מכולת תחת הסכם דיירות מוגנת. הדיירים המקוריים, אהרון מיכאלשווילי וראובן קריכלי, נפטרו במרוצת השנים, והעסק המשיך להתנהל על ידי אורי מיכאלי, בנו של אהרון.
התובעת טענה כי מיכאלי ואביו המנוח הפרו את הסכם השכירות בדרכים שונות, ובראשן העברת זכויות הדיירות המוגנת ללא הסכמת הבעלים וביצוע שינויים מבניים במושכר ללא היתר. אלא שבית המשפט מצא כי התביעה נבנתה על "תזה שגויה מיסודה".
אחד הנדבכים המרכזיים בכישלון התביעה היה הטענה כי הנתבע מפעיל את המכולת כעוסק מורשה פרטי, מה שמעיד לכאורה על העברת זכויות בלתי חוקית אליו. התובעת אף הציגה תצהיר של חוקר פרטי שתמך בטענה זו. אולם, במהלך המשפט התברר כי מספר העוסק המורשה מתחיל בספרות "55", המעידות באופן מובהק על שותפות רשומה, ולא על מספר תעודת זהות של אדם פרטי.
השופט מינא ציין כי "לו התובעת הייתה בודקת את עצמה, הייתה מבינה עוד לפני הגשת התביעה שמספר עוסק המורשה הוא של שותפות". יתרה מכך, התובעת בחרה לתבוע רק את הבן, אורי מיכאלי, למרות שידעה כי הזכויות המוגנות עברו על פי דין לאלמנות הדיירים המקוריים – לנה וזינה – בהתאם לסעיף 23 לחוק הגנת הדייר. אי-צירופן של הנשים, שהן בעלות הזכויות האמיתיות לשיטת החוק והפסיקה, היווה כשלעצמו עילה לדחיית התביעה.
במהלך הסיכומים, ניסתה התובעת לשנות את גרסתה ולטעון כי השותפות היא פיקטיבית או כי מדובר בהסכם השכרה פנימי אסור. השופט דחה ניסיונות אלו בטענה שהם מהווים "שינוי חזית" פסול וכי הטענות החדשות "קורסות מתוך עצמן".
מעבר להיבט המשפטי היבש, פסק הדין כולל ביקורת נוקבת על המניעים להגשת התביעה. השופט התרשם כי התביעה נולדה כתגובת נגד (נקמה) להליך משפטי קודם שנקט אורי מיכאלי נגד החברה, לאחר שזו סירבה לחתום על בקשה להיתר לשימוש חורג הנדרש להפעלת העסק.
השופט ציטט מתוך פסק דין אחר בעניינה של אותה חברה, המתאר תופעה של אנשי נדל"ן הרוכשים נכסים תפוסים ומנסים לסלק דיירים מוגנים ששהו בנכס עשרות שנים, תוך ניצול העובדה שהעדים המקוריים כבר אינם בין החיים. במקרה זה, צוין כי מאז 1979 לא הועלתה כל טענה נגד הדיירים, ורק לאחר שמיכאלי תבע את החברה ביולי 2023, החלה התובעת "לייצר בסיס לתביעה".
גם הטענות לשינויים במושכר נדחו, הן מחמת התיישנות והן מחמת חוסר הוכחה. השופט קבע כי התובעת ידעה על מצב המושכר כבר במועד הרכישה ב-2015, ולפיכך טענותיה ב-2023 התיישנו מזמן.
בסיכומו של דבר, התביעה נדחתה במלואה. הנתבע זכה בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 45,000 ₪. השופט סיכם כי מדובר בתביעה שמלכתחילה לא היה מקום להגיש, וכי התעקשותה של התובעת להמשיך לנהלה גם לאחר שהתגלו העובדות בבית המשפט מצדיקה הטלת הוצאות משמעותיות.
ת"א 25597-10-23
