סוף לסאגת המקרקעין באשקלון: נדחו תביעות הענק נגד חברת "רון קול"; צו פינוי הוצא נגד חברת דוידי
לאחר התדיינות משפטית ששורשיה נטועים בתחילת המילניום, הכריע בית המשפט המחוזי בבאר שבע במחלוקת סבוכה סביב זכויות בנייה ורישום במגרש 802. השופט גד גדעון קבע כי טענותיהן של חברת ד.י. דוידי וחברת טרנקלין להפרות יסודיות התיישנו או לא הוכחו, וחייב אותן בתשלום הוצאות משפט בסך מאות אלפי שקלים.
בפסק דין רחב יריעה שניתן ביום ה-12 בפברואר 2026 , שם כבוד השופט גד גדעון מבית המשפט המחוזי בבאר שבע קץ לאחת המחלוקות המשפטיות הממושכות והמורכבות ביותר שידע שוק הנדל"ן באשקלון בשנים האחרונות. המאבק המשפטי, שכלל שרשרת הסכמים, תביעות הדדיות והודעות צד ג', הסתיים בדחייה כמעט מוחלטת של טענות התובעות ובחיובן בתשלום שכר טרחת עורכי דין והוצאות בסכומים משמעותיים.
ההליך המשפטי עסק בזכויות במגרש המהווה חלק מחלקה בגוש 1934 באשקלון. תחילת הפרשה בשנת 2001, אז נחתמה מערכת הסכמים בין חברת "רון קול", שהייתה בעלת זכויות החכירה, לבין חברת "טרנקלין אנטרפרייזס" שבבעלות משה בן דהאן ז"ל. במסגרת זו נמכר לטרנקלין מגרש בשטח של כ-2,000 מ"ר עם זכויות לבניית 52 יחידות דיור.
במהלך השנים נכנסה חברת ד.י. דוידי השקעות בנדל"ן בע"מ בנעליה של טרנקלין , בעוד חברת "ברנע נכסים" רכשה חלק מזכויותיה של "רון קול" במקרקעין. התובעת, חברת דוידי, טענה כי חברת "רון קול" הפרה באופן יסודי ומתמשך את התחייבויותיה לרישום הבעלות ולביצוע פרצלציה (חלוקה ואיחוד מגרשים), ובכך עיכבה את הפרויקט וגרמה לנזקים כספיים כבדים.
השופט גד גדעון ניתח לעומק את שרשרת ההסכמים וקבע כי דוידי וטרנקלין לא הרימו את נטל ההוכחה. בסוגיית הפיצוי המוסכם בגין אי-מסירת ייפוי כוח תקין, קבע בית המשפט כי העילה נולדה כבר בשנת 2011 או לכל המאוחר ב-2013, ולפיכך התביעה שהוגשה רק בשנת 2020 – התיישנה.
בנוגע לפרצלציה, השופט קבע כי האחריות המעשית הועברה בהסכמים המאוחרים מחברת "רון קול" לחברת "ברנע", וכי העיכוב הנוכחי נובע מחסמים תכנוניים חיצוניים מול עיריית אשקלון, ולא ממחדל של רון קול. "הסכמה לדחיית ביצוע הרישום 'לכשיתאפשר בעתיד'… מונעת מדוידי לטעון כעת כי רון קול הפרה את ההסכם בהפרה יסודית", נכתב בפסק הדין.
מחלוקת מרכזית נוספת נסובה סביב שטח המגרש. דוידי טענה לשטח של 2,060 מ"ר בהתבסס על "תשריט בנק ירושלים" , אולם השופט גדעון אימץ את עמדת רון קול וקבע כי התשריט שצורף להסכם הפשרה ב-2011 הוא המחייב, וכי השטח המקורי שנמכר עמד על "כ-2,000 מ"ר" בלבד.
רון קול לא הסתפקה בהגנה והגישה תביעה שכנגד. בית המשפט קיבל חלקית תביעה זו וקבע כי חברת דוידי אכן פלשה לשטח של כ-440 מ"ר השייך לרון קול בדרום המגרש. השופט הוציא צו סילוק יד המורה לדוידי לפנות את השטח מכל גידור או חזקה. עם זאת, נדחתה דרישת רון קול לקבלת מחצית מזכויות הבנייה העתידיות למסחר, שכן נקבע כי היא מכרה את כל יתרת זכויותיה לברנע עוד בשנת 2010.
בסיכומו של דבר, דחה בית המשפט את תביעותיהן של דוידי, טרנקלין ויורשי בן דהאן ז"ל. בשל היקף ההתדיינות ודחיית טענותיהן, פסק השופט כי עליהן לשלם יחד ולחוד ל"רון קול" שכר טרחת עו"ד בסך 175,000 ש"ח, בתוספת הוצאות משפט נוספות שישולמו לאחר הגשת שומה. בנוסף, חויבה רון קול לשלם לחברת ברנע הוצאות בסך 25,000 ש"ח בגין ההודעה לצד שלישי שנדחתה.
פסק הדין מדגיש את החשיבות של עמידה בלוחות זמנים משפטיים ואת הסיכון שבהעלאת טענות חוזיות שנים רבות לאחר שהצדדים שינו את מצבם בהסכמים מאוחרים.
ת"א 35662-08-20; ת"א 44100-08-20
