תבוסה משפטית לענקית המזון: בית המשפט המחוזי דחה את תביעת תנובה לבעלות על "שטח המריבה" בדרום
השופט יעקב דנינו קבע כי לא נכרת הסכם מחייב לחילופי שטחים בין תנובה לחברת מאיה כימיקלים, מתח ביקורת על התנהלות התאגיד שחתם על חוזה שכירות לאותו שטח וקבע: "תנובה היא שגרמה לתאונה המשפטית". החברה תשלם הוצאות משפט בסך 80 אלף ש"ח
בפסק דין מפורט ונוקב שניתן ביום 15 בפברואר 2026, שם קץ בית המשפט המחוזי בבאר שבע לסכסוך מקרקעין ממושך שניהלה ענקית המזון תנובה סביב שטח בבאר טוביה. כבוד השופט יעקב דנינו דחה את תביעתה של תנובה להצהיר עליה כבעלת זכויות החכירה בשטח של כ-155 מ"ר המצוי בתוך המרכז הלוגיסטי הדרומי שלה (המרלו"ג), וקבע כי החברה לא השכילה להוכיח קיומו של הסכם מחייב לחילופי שטחים.
ראשיתו של ההליך בטענת תנובה כי בין השנים 2005-2007, עת הקימה את המרלו"ג הדרומי שלה, הגיעה להסכמות עם שכנתה, חברת "מאיה כימיקלים" (שנקראה אז "עמגל"), על חילופי שטחים. לפי הטענה, תנובה מסרה רצועות שטח מסוימות כדי לאפשר למאיה כימיקלים להותיר מבנים שפלשו לשטחה, ובתמורה קיבלה "משולש" קרקע ששימש אותה לבניית מבנה אחזקה ולמעבר משאיות.
אלא שהסכם זה מעולם לא נחתם פורמלית. תנובה טענה כי הדבר נבע מ"פרטים טכניים" ומפטירתו של האחראי על הפרויקט מטעמה, מר יובל שטרן ז"ל, מה שהוביל לכך שהמנהלים החדשים "שכחו" את דבר קיומו של ההסכם.
הנקודה המרכזית שערערה את אמינות גרסת התובעת, כפי שצוין בפסק הדין, התרחשה בשנת 2019. כאשר תנובה ביקשה להרחיב את המרלו"ג, היא נדרשה על ידי הוועדה המקומית להסדיר את זכויותיה בשטח המריבה. באופן מפתיע עבור מי שטוענת לבעלות, תנובה בחרה לחתום על הסכם שכירות מול מאיה כימיקלים למשך 5 שנים (עם אופציה ל-15 שנה) ואף שילמה דמי שימוש רטרואקטיביים עבור שבע השנים שקדמו לכך.
השופט דנינו לא קיבל את הסברי תנובה לפיהם היא "תומרנה" לחתום על ההסכם בשל חוסר ידיעה. הוא ציין כי אלון דה לאו, ששימש כיועץ לתנובה ב-2019, היה ממוען בזמן אמת לתכתובות המשא ומתן בשנת 2006, ולכן הטענה ל"שכחה" אינה הולמת את המציאות.
במישור המשפטי, פסק הדין עוסק במושג "עסקאות נוגדות". חודש בלבד לאחר חתימת הסכם השכירות עם תנובה, מכרה מאיה כימיקלים את מלוא זכויותיה במגרש לחברות נדב ב. לוגיסטיקה ואיסתא מרכזים לוגיסטיים (הנתבעים 4-5, "הרוכש החדש").
בית המשפט קבע כי הרוכש החדש פעל בתום לב מוחלט: הוא בדק את ספרי המקרקעין ורשות מקרקעי ישראל, שם לא היה זכר לזכויות תנובה, ואף חזה בהסכם השכירות שיצר מצג לפיו תנובה היא שוכרת בלבד. השופט קבע כי תנובה התרשלה בכך שלא רשמה הערת אזהרה במשך 13 שנים ובכך גרמה ל"תאונה המשפטית".
תנובה ניסתה לטעון כי גריעת השטח תביא לשיתוק המרלו"ג המספק מוצרי חלב לכל אזור הדרום. עם זאת, מומחה מטעם בית המשפט, המהנדס עדי זלינגר, קבע כי מבחינה פיזית משאיות יכולות לעבור בשטח גם ללא "משולש המריבה", וכי לכל היותר נדרש "מטר רבוע אחד" למרווחי בטיחות, וגם זאת כעניין של נוחות ולא כצורך חיוני.
בסופו של יום, השופט דנינו דחה את התביעה על כל חלקיה, כולל הטענה החלופית ל"רישיון בלתי הדיר" בשטח. הוא מתח ביקורת על כך שתאגיד בסדר גודל כזה מבצע חילופי שטחים לכאורה ללא אישור רמ"י ומשתלט על קרקע ללא דיווח לרשויות המס.
תנובה חויבה לשלם לנתבעים 1–5 הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 80,000 ש"ח. התביעה נגד יתר הנתבעים (הוועדה המקומית, רמ"י וחברת באלק כימיקלס) נדחתה ללא צו להוצאות.
ת"א 51484-03-21
