ה"מתנה" שהוחזרה: ביהמ"ש המחוזי הכריע בסכסוך החניה המפותל בקריית אתא
לאחר מאבק משפטי רב-שנים, הרכב של שלושה שופטים דחה את ערעורם של דיירים שביקשו לנכס לעצמם חניה שסופחה לשטחם בשל טעות תכנונית; נקבע: "למשיבים זכות חוזית מכוחה הם זכאים להחזיק בחניה".
בתאריך ה-2 במרץ 2026, ניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה פסק דין המסיים, לפחות במישור השימוש והחזקה, סכסוך שכנים יוצא דופן בקריית אתא. פסק הדין, שניתן על ידי הרכב השופטים סגנית הנשיא תמר נאות פרי (אב"ד), והשופטים מוחמד עלי ולובנה שלאעטה חלאילה, עוסק בשאלת הזכויות בחניה הנמצאת פיזית במגרש אחד, אך שייכת חוזית לדיירים המתגוררים מעבר לכביש.
ראשיתו של הסיפור בשנת 1993, עת רכשו המשיבים, זורי וריטה רזניקוב, דירת קוטג' ברחוב מורן 11 מהיזם "א.פ.י נתיב פיתוח בע"מ". בהסכם המכר ובמפרט שצורף לו, נקבע כי לדירתם תוצמד חניה לרכב אחד. באותה עת, נרכשה דירה נוספת ברחוב מורן 18 (מעבר לכביש) על ידי משפחת כהן, זכויות אשר נמכרו בהמשך, בשנת 2015, למערערים – סעיד וסארה עיסא.
המחלוקת התלקחה סביב חניה הממוקמת פיזית בתוך חלקה 32, השייכת למערערים. למרות מיקומה, המשיבים טענו כי זו החניה שהוקצתה להם חוזית עוד בשנות ה-90, וכי הם עשו בה שימוש רצוף ובלעדי במשך עשרות שנים, בהסכמת הבעלים הקודמים ואף בהסכמת המערערים עצמם בתחילה. המשבר הגיע לשיאו כאשר המערערים החלו לחסום את החניה ואף הקימו בה מחסום ברזל, מה שהוביל להגשת תביעה לסילוק יד בבית משפט השלום בקריות.
במסגרת ההליך המשפטי, מונה המהנדס נתן קופרווסר כמומחה מטעם בית המשפט. ממצאיו של קופרווסר היו חד-משמעיים ומפתיעים: הוא קבע כי בעת הקמת השכונה, השטח של החניה שבמחלוקת כלל לא היה חלק מהמגרש של המערערים. לדבריו, בעקבות תוכנית שיכון ציבורי (תש"צ) ותוכנית לצורכי רישום (תצ"ר) שנערכו בין השנים 2004-2008, נפלה טעות תכנונית שבעטיה "סופח" שטח החניה לחלקה 32.
המומחה הבהיר כי המערערים למעשה "קיבלו את החניה במתנה" עקב אותה טעות, בעוד שבפועל, על פי היתרי הבנייה המקוריים, למערערים מגיעה חניה אחת בלבד ולמשיבים אין כל חניה אחרת במגרשם שלהם.
המערערים טענו כי בית משפט השלום נעדר סמכות עניינית לדון בתיק, שכן לשיטתם מדובר במחלוקת קניינית על בעלות בקרקע הנתונה לסמכות בית המשפט המחוזי. מנגד, המשיבים סמכו ידיהם על פסק דינו של בית משפט השלום (שניתן על ידי השופט יובל וסרקרוג, וטענו כי מדובר בשאלת חזקה ושימוש בלבד.
במהלך הדיון בערעור חלה תפנית, כאשר המערערים הודיעו כי אינם טוענים עוד לזכות שימוש בלעדית בחניה ואף הסירו את המחסום. עם זאת, הם ניסו להעלות טענה חדשה לגבי "שביל גישה" העובר בין החניות, בטענה כי פסק הדין חוסם את דרכם לשער ביתם.
השופטת תמר נאות פרי, שכתבה את עיקרי פסק הדין, דחתה את טענות המערערים. היא ציינה כי המערערים לא הציגו כל ראיה (כמו הסכם מכר או עדות של הבעלים הקודמים) המוכיחה כי רכשו שתי חניות. "משמעות קבלת גישת המערערים היא כי למערערים יש שתי חניות ולמשיבים אין חניה כלל", נכתב בפסק הדין, תוך דגש על כך שהגיונו של בית משפט קמא מקובל על ערכאת הערעור.
בית המשפט אישר כי למשיבים יש "זכות חוזית" מוכחת, המעוגנת באישורי זכויות משנת 2019 ו-2024 מטעם החברה המשכנת, המציינים במפורש כי החניה ברחוב מורן 18 מוצמדת לדירתם. בנוגע לטענת הסמכות, נקבע כי מאחר שהזכויות טרם נרשמו בטאבו והן רשומות על שם קק"ל, מדובר בזכויות חוזיות שהסמכות לדון בהן נגזרת משווי השטח או משאלת החזקה – ובשני המקרים הסמכות היא של בית משפט השלום.
בסופו של יום, הערעור נדחה במלואו. על מנת שלא להעכיר את יחסי השכנות מעבר לנדרש, הטיל בית המשפט על המערערים הוצאות מתונות בסך 7,500 ש"ח בלבד.
ע"א 24537-10-25
