בין "חמאס יהודי" לחופש הביטוי: פרופ' אלון הראל יפצה את אורי קירשנבום ב-20,000 ש"ח
בית המשפט לתביעות קטנות קבע: כינויים המייחסים אידאולוגיה נאצית והשוואה לארגוני טרור חורגים מגבולות הבעת הדעה הלגיטימית ומהווים לשון הרע; נדחתה הטענה להטרדה מינית בגין הדימויים הגרפיים בפוסט
בפסק דין מנומק שניתן ביום 2 במרץ 2026 הכריע בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים בדו-קרב אידאולוגי ומשפטי מרתק בין שני קטבים של החברה הישראלית. כבוד השופטת חגית פלאוט – באב"ד קיבלה באופן חלקי את תביעתו של אורי נתנאל קירשנבום נגד פרופסור אלון הראל, וקבעה כי האחרון פרסם לשון הרע חמורה כלפי התובע ברשת החברתית פייסבוק.
ראשיתו של ההליך בפרסום מאמר דעה על ידי התובע, אורי קירשנבום – סטודנט למשפטים, תושב השומרון ופעיל ציבורי – באתר "סרוגים". המאמר, שנשא את הכותרת "דין ג'ית כדין רפיח", קרא להתייחס לאוכלוסייה תומכת טרור ביהודה ושומרון באותו אופן בו מתייחסים לאוכלוסייה המקבילה ברצועת עזה.
הנתבע, פרופ' אלון הראל מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, בחר לשתף את המאמר בדף הפייסבוק שלו, המונה כ-4,900 חברים, תוך הוספת טקסט חריף ובוטה במיוחד. בפוסט כינה הראל את קירשנבום "תלמידו הנאמן של מר אלפרד רוזנברג", שייך אותו ל"חסידי החמאס היהודי" ותהה האם "מעשה סדום בעכוזו… יסייע לו להשתחרר מן התאווה הפרברטית לרצוח ילדים". הראל אף הציע "לאשפז את המלומד בשדה תימן".
קירשנבום הגיש תביעה בסך 30,000 ש"ח, בטענה כי הדברים מהווים לשון הרע והטרדה מינית. מנגד, הראל טען כי מדובר ב"אנלוגיה היסטורית לגיטימית" לעמדותיו הקיצוניות של התובע, וכי עומדות לו הגנות "אמת בפרסום" ותום הלב.
השופטת פלאוט-באב"ד הוליכה את פסק הדין דרך ארבעת השלבים המקובלים בניתוח תביעות לשון הרע. בתחילה, היא דחתה את הטענה כי מדובר בגידופים גרידא שנאמרו ב"עידנא דריתחא". בית המשפט קבע כי הפרסום היה מחושב ומטרתו הייתה לבזות ולהשפיל את התובע בקרב הציבור.
השופטת שמה דגש מיוחד על השימוש בנאציזם ככלי ניגוח. בהסתמך על תקדימים (כגון עניין בן גביר נ' דנקנר), נקבע כי הכינוי "נאצי" או רמיזות עבות לאידאולוגיה נאצית (כמו ההתייחסות לאלפרד רוזנברג) נתפסים בעיני האדם הסביר כייחוס של תמיכה ברצח עם ומעשי זוועה. "העובדה כי הנתבע בחר לכנותו בכינויים 'עוקפים' המכוונים לאותה משמעות, אינה מעלה ואינה מורידה מחומרת הדברים", נכתב בפסק הדין.
באשר למונח "חמאס יהודי", בית המשפט קבע כי יש להתייחס אליו באותה חומרה בה מתייחסים למונחים כמו "נאצי" או "יודנראט", שכן הוא יוצר דמוניזציה קשה ומשווה את התובע לשפלים שבצוררי העם היהודי.
אחת הנקודות המעניינות בפסק הדין היא התייחסות השופטת לחוות דעתו של פרופ' עמוס גולדברג, אותה צירף הנתבע כדי לבסס את טענת "אמת דיברתי". חוות הדעת ניסתה למצוא חפיפה בין תפיסת הביטחון של קירשנבום לבין עקרונות גרמניה הנאצית.
השופטת דחתה קו הגנה זה מכל וכל, בקבעה כי המבחן ללשון הרע הוא אובייקטיבי – כיצד מבין האדם הסביר את המילים, ולא כיצד מנתח אותן ההיסטוריון. לשיטתה, האדם הסביר המבין שמייחסים למאן דהוא אידאולוגיה נאצית, רואה לנגד עיניו את תורת הגזע ומחנות ההשמדה, ולא דיונים אקדמיים על דוקטרינות צבאיות. משכך, נקבע כי הראל ידע שהדברים אינם "אמת" במובנה הפשוט, ועל כן חזקת חוסר תום הלב עומדת נגדו.
למרות הקביעות הקשות בעניין לשון הרע, בית המשפט בחר לדחות את רכיב התביעה שעסק בחוק למניעת הטרדה מינית. השופטת הודתה כי הביטויים שבהם השתמש הראל ("מעשה סדום בעכוזו", "תאווה פרברטית") הם "קשים, בוטים ונמוכים", ובעלי קונוטציות מיניות ברורות.
עם זאת, נקבע כי בהקשר הדברים, מטרת הביטויים לא הייתה מינית אלא פוליטית – ניסיון לקשור את התובע לפרשת "שדה תימן" ולבזותו על רקע זה. לפיכך, בנסיבות העניין, לא נמצא כי התקיימו יסודות העוולה של הטרדה מינית.
בסיכומו של דבר, השופטת פלאוט-באב"ד הדגישה כי "חופש הביטוי אינו חופש הביזוי". היא ציינה כי הנתבע, שהינו פרופסור רהוט, יכול היה לתקוף את טיעוניו של קירשנבום באופן ענייני, אך בחר לתקוף את האדם עצמו בדרך מכפישה.
לאור ריבוי הביטויים ועוצמתם, אך בהתחשב בכך שמדובר בבית משפט לתביעות קטנות ובהיעדר הוכחת נזק ממוני ספציפי, הועמד הפיצוי על סך של 20,000 ש"ח. בנוסף, הראל חויב בהוצאות משפט סמליות בסך 500 ש"ח.
ראוי לציין כי בהתאם לאופייה של הערכאה (תביעות קטנות), התובע והנתבע ייצגו את עצמם בכתבי הטענות, כאשר הנתבע אף הסתייע כאמור בחוות דעת מומחה חיצוני. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים.
ת"ק (י-ם) 32578-05-25
