בית המשפט המחוזי קבע: הסכם בוררות בבית דין דתי מחייב גם ללא ייצוג משפטי
השופטת בלהה טולקובסקי דחתה את בקשתו של יגאל סעדה לבטל פסק בוררות של "בד"ץ מהדרין" שחייב אותו במיליוני שקלים, תוך שהיא מותחת ביקורת על אמינות גרסתו וקובעת כי חתימה על "שטר בירורין" מחייבת את החותם כחוזה לכל דבר.
בפסק דין מפורט ומנומק שניתן ביום 9 במרץ 2026, הכריע בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בסכסוך נדל"ני ממושך ומורכב שהתגלגל בין בתי דין רבניים לערכאות אזרחיות. סגנית הנשיאה, השופטת בלהה טולקובסקי, דחתה את בקשתו של יגאל סעדה לבטל פסק בוררות שחייב אותו בתשלום של למעלה מ-3 מיליון ש"ח לשותפו לשעבר, יניב משולמי. החלטת בית המשפט מהווה תזכורת חדה למשמעות המשפטית הכבדה של חתימה על הסכמי בוררות בבתי דין לממונות, גם כאשר אלו מתנהלים בשפה דתית ובלוח זמנים מקוצר.
שורשי הסכסוך נעוצים ברכישת מקרקעין בקריית עקרון במסגרת מכרז של רשות מקרקעי ישראל. בעסקה היו מעורבים שלושה שותפים: יגאל סעדה, יניב משולמי ויחזקאל (חזי) דנין. למרות ההסכמה על חלוקה שווה, המניות בחברה שהקימו נרשמו רק על שמם של סעדה ודנין. משולמי, שחש מקופח, פנה תחילה לבית הדין "שערי הלכה". הליך זה הופסק לאחר שהצדדים הודיעו שהגיעו לפשרה, אך המחלוקת הכספית לא נפתרה, ומשולמי פנה לערכאה דתית נוספת – "בד"ץ מהדרין".
במוקד המחלוקת עמד פסק הבוררות של "בד"ץ מהדרין" מדצמבר 2024, שקבע כי על סעדה לשלם למשולמי סך של 3,100,000 ש"ח.
סעדה ניסה לתקוף את פסק הבוררות בשורה של טענות. המרכזית שבהן הייתה כי הוא הוטעה לחשוב שמדובר ב"בירור" בלבד ולא בבוררות מחייבת. הוא טען כי הוא אדם דתי ומסורתי שחש חובה להתייצב לדיון, אך חתם על "שטר הבירורין" (הסכם הבוררות) מבלי להבין את תוכנו, תחת לחץ זמן ובכתב צפוף ובלתי קריא.
יתרה מכך, סעדה טען כי במועד החתימה היה לאחר אירוע מוחי קשה ובהליך שיקומי, דבר שפגע ביכולתו להבין את ההליך המשפטי. הוא הלין על כך שהדיון נמשך חצי שעה בלבד, ללא פרוטוקול מסודר וללא הצגת מסמכים, וכי הפסק ניתן כנגדו באופן אישי למרות שהמקרקעין היו בבעלות חברה.
השופטת טולקובסקי לא השתכנעה מגרסתו של סעדה, וחשפה בפסק הדין שורה של סתירות שפגעו באמינותו. ראשית, היא דחתה את טענת האילוץ והיעדר ההבנה. בית המשפט הזכיר את ההלכה הפסוקה לפיה חזקה על אדם שחתם על מסמך כי קרא והבין אותו.
נקודה מכרעת בביקורת של השופטת הייתה העובדה שסעדה התייצב לבוררות כשהוא מלווה בחתנו, שהוגדר בתגובה כ"אברך הלומד דיינות". למרות שניתנה לו ההזדמנות, סעדה נמנע מלהביא את חתנו לעדות כדי שיתמוך בגרסתו כי הופעל עליו לחץ או כי לא הבין את המסמכים. "הימנעות מזימון עד שיכול היה לתמוך בגרסתו… מקימה חזקה כי לא היה בעדות האמורה כדי לסייע לו", ציינה השופטת.
גם הטענה הרפואית נדחתה על הסף מאחר שסעדה לא הגיש חוות דעת מומחה כמקובל, ולא הוכיח כי לא היה כשיר משפטית לבצע פעולות במועד הרלוונטי. השופטת הדגישה כי סעדה הוא איש עסקים שביצע עסקאות מקרקעין במילוני שקלים וניהל הליכים קודמים, ולכן הטענה כי "נפל עליו כרעם ביום בהיר" אינה מתיישבת עם העובדות.
השופטת מצאה כי טענתו של סעדה לפיה גילה על פסק הבוררות "במפתיע" רק בינואר 2025 היא "אינה מדויקת, בלשון המעטה". מתיק הבוררות עלה כי כבר בנובמבר 2024 נשלחה אליו טיוטה של הפסק, והוא אף פנה לבית הדין בשאלה "למי מערערים". עובדה זו הטילה "צל כבד" על אמינות גרסתו העובדתית בבית המשפט.
בנוגע לטענות הפרוצדורליות על היעדר פרוטוקולים או כפיפות לסדרי הדין, הזכירה השופטת כי בשטר הבוררות עליו חתם סעדה, הצדדים פטרו את הבורר במפורש מחובות אלו. "איש לא כפה על המבקש להתדיין לפני בית הדין", נכתב בפסק הדין, "אך משעה שחתם על הסכם הבוררות, הוא מנוע מלטעון טענות שעומדות בניגוד להסכם והסמכויות שהוקנו לבורר".
בסיכומו של דבר, בית המשפט אישר את פסק הבוררות במלואו, תוך שהוא מציין כי סעדה עצמו הודה בעדותו כי "מגיע למשולמי כסף" וכי בעבר אף הציע לו פשרה של 4 מיליון ש"ח. השופטת קבעה כי לא נגרם לסעדה עיוות דין המצדיק את ביטול הפסק לפי סעיף 26(א) לחוק הבוררות.
מעבר לאישור התשלום בסך כ-3 מיליון ש"ח למשולמי, חויב סעדה לשלם למשולמי הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 30,000 ש"ח.
ת"א 36865-01-25
