יומן משנת 1973 הכריע סכסוך מקרקעין שנמשך ארבעה עשורים
הסכם מכר שנכתב בכתב יד בתוך יומן ישן משנת 1984 הוביל את בית המשפט המחוזי לקבוע: התובע הוא הבעלים של דונם אדמה במע'אר; טענות הזיוף וההתיישנות של הנתבע נדחו לאחר קרב מומחים לגרפולוגיה.
ביום 15 במרץ 2026 , ניתן בבית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת פסק דין דרמטי השם קץ לסכסוך קרקעות משפחתי רב שנים בעיר מע'אר. כבוד השופטת אילונה לינדנשטראוס קיבלה את תביעתו של נזיה סתאוי, אשר יוצג על ידי עו"ד שקיב עלי, וקבעה כי הוא הבעלים החוקי של דונם אחד במקרקעין בשכונת אלמנסורה, וזאת מכוח הסכם מכר שנחתם לפני כ-42 שנים. מנגד, הנתבע, נזאר איוב, שיוצג על ידי עו"ד סלים וקים ועו"ד ג'מאל עבדו, טען כי מדובר בהסכם מזויף וכי התביעה התיישנה מזמן.
לב התיק נסוב סביב אותנטיות של מסמך שנכתב ביום 24.4.1984. התובע הציג לבית המשפט יומן (לוח שנה) משנת 1973, ששימש אותו באותן שנים לרישום חובות ותרשומות שונות. בעמוד של ה-1 בפברואר באותו יומן, נכתב בערבית הסכם המציין כי הנתבע מכר דונם אחד לתובע תמורת סכום של 4,250 דולר ששולמו במלואם.
התובע העיד כי בשנות השמונים הקרקע הייתה חקלאית וערכה היה נמוך. הוא תיאר בבית המשפט כיצד הנתבע הגיע לביתו יחד עם אחיו, ג'מאל איוב, ושם נחתם ההסכם ונמסר הכסף במזומן. השופטת לינדנשטראוס ציינה כי עדותו של התובע הותירה רושם אמין מאוד, כמי שפעל על בסיס אמון הדדי בין קרובי משפחה ולא ראה צורך בייעוץ משפטי באותה עת.
הנתבע הכחיש מכל וכל את חתימתו על ההסכם וטען כי מדובר בזיוף. בשל מצבו הנפשי של הנתבע, הוא לא העיד בפני בית המשפט, ובנו חמודי העיד במקומו, על אף שלא היה עד לכריתת ההסכם.
כדי להכריע בשאלת הזיוף, הוגשו חוות דעת של מומחים לגרפולוגיה. המומחה מטעם התובע, עו"ד יונתן נפתלי, השווה את החתימה שביומן לחתימתו של הנתבע על תעודת הנישואין של בנו משנת 2021. הוא מצא זהות בתכונות רבות של כתב היד וקבע כי קיים סיכוי גבוה שהחתימות הן של אותו אדם, תוך שהוא מייחס את ההבדלים הקלים לפער של 37 שנים בין המסמכים.
לעומתו, המומחית מטעם הנתבע, הגב' רוז ג'הג'אה, קבעה כי בסבירות גבוהה החתימה מזויפת. עם זאת, בית המשפט העדיף את חוות דעתו של נפתלי, לאחר שהתברר כי ג'הג'אה השוותה את החתימה בערבית שבמחלוקת לחתימות של הנתבע בעברית ממסמכי בנק, דבר שהיא עצמה הודתה כי אינו מקצועי. בנוסף, נפתלי, המומחה להערכת גיל מסמכים, קבע כי הדיו והנייר ביומן נראים כחלק אורגני ואותנטי התואם את התקופה.
אחת הטענות המרכזיות של ההגנה הייתה כי גם אם ההסכם אמיתי, התביעה התיישנה מאחר שעברו מעל 25 שנים ממועד חתימתו (התקופה המקסימלית במקרקעין מוסדרים).
השופטת לינדנשטראוס דחתה טענה זו תוך שימוש בדוקטרינת ה"נאמנות הקונסטרוקטיבית". על פי קביעתה, כאשר קונה משלם את מלוא התמורה עבור מקרקעין, המוכר הופך ל"נאמן" של הקונה על הנכס עד לרישומו. מרוץ ההתיישנות מתחיל רק ברגע שהנאמן כופר בנאמנותו. במקרה זה, הנתבע כפר בהסכם רק בשנת 2021, כאשר החל לבנות בית לבנו על הקרקע, ולכן התביעה שהוגשה בשנת 2022 עומדת בלוחות הזמנים של החוק.
בית המשפט קיבל את התביעה במלואה והצהיר כי התובע זכאי להירשם כבעלים של 1,000 מ"ר מתוך חלקיו של הנתבע בחלקה 15 בגוש 15567. בנוסף לתוצאה הקניינית, השיתה השופטת על הנתבע הוצאות משפט משמעותיות הכוללות החזר אגרה, שכר טרחת מומחה ושכר טרחת עו"ד בסך 50,000 ש"ח.
פסק הדין מדגיש את חשיבותן של ראיות פיזיות ישנות, גם אם נכתבו ביומן דהוי, ואת הכוח של עדויות עקביות אל מול הכחשות גורפות שאינן נתמכות בראיות משכנעות.
ת"א 3798-02-22
