פסק הדין שניתן לאחרונה בבית משפט השלום בכפר סבא, במסגרתו חויב סגן ראש עיריית רחובות, אמיתי כהן, לפצות את חברת המועצה איטל בציר אלשייך בגין כינויה "מושחתת" במהלך ישיבת מועצה, הוא הרבה יותר מסכסוך מקומי בין שני פוליטיקאים.
מדובר בסימפטום מדאיג של מגמה משפטית המבקשת להכניס את הסטריליות של אולם המבואות לתוך הזירה הגועשת של הפוליטיקה הישראלית. כמשפטן המלווה את השיח הציבורי מזה שנים, אני מוצא בפסק הדין הזה חוסר הבנה עמוק של מהות הדמוקרטיה המקומית וסטייה מטרידה מהקווים המנחים ששורטטו בערכאות הגבוהות ביותר.
נקודת המוצא של בית המשפט הייתה כי המונח "מושחת" אינו יכול להיחשב כ"גידוף גרידא" או כביטוי המוגן תחת חופש הביטוי הפוליטי, אלא כקביעה עובדתית הדורשת הוכחה. גישה זו, עם כל הכבוד, מתעלמת מהמציאות הלשונית והפוליטית בישראל 2026. במרחב הציבורי שלנו, המילה "מושחת" הפכה מזמן לחלק בלתי נפרד מארסנל הכלים הפוליטי – היא אינה מתפרשת בעיני הבוחר הסביר כהודעה על הגשת כתב אישום, אלא כביקורת נוקבת, לעיתים בוטה, על התנהלות מוסרית או ציבורית.
כאן אנו מגיעים לסתירה החזיתית של פסק הדין מול הלכת מיקי זוהר נ' חוזה חדש שניתנה בבית המשפט העליון. באותו מקרה, כבוד השופט יצחק עמית הבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים כי המשפט אינו "גננת" של השיח הפוליטי. השופט עמית קבע כי פוליטיקאים ואנשי ציבור חייבים לפתח "עור עבה", וכי הזירה הפוליטית היא מקום שבו דברים נאמרים בלהט, לעיתים בחוסר טעם, אך חסימתם באמצעות תביעות לשון הרע היא סכנה גדולה יותר לדמוקרטיה מאשר הביטוי עצמו.
הלכת מיקי זוהר קבעה רף גבוה מאוד להתערבות שיפוטית בביטויים פוליטיים, מתוך הבנה שהשתקת פוליטיקאים תוביל ל"אפקט צינון". אם כל חבר מועצה יצטרך לבדוק בציציות של כל מילה לפני שהוא מטיח ביקורת ביריבו, אנחנו נאבד את הפיקוח הציבורי הבלתי אמצעי. והנה, בית משפט השלום בכפר סבא בוחר לעשות בדיוק את ההפך: הוא "פורט" את חופש הביטוי לשקלים וקובע תג מחיר על התבטאויות שבעבר היו נסגרות בקלפי, ולא באולם הדיונים.
הניסיון של פסק הדין להבחין בין חופש הביטוי של חבר כנסת לזה של חבר מועצת עיר הוא הבחנה מלאכותית ומסוכנת. האם הדמוקרטיה המקומית חשובה פחות מהארצית? האם חילופי דברים סוערים במועצת עיר על הקצאות קרקע או כספים ציבוריים – לב ליבה של העשייה השלטונית – צריכים להיות כפופים לכללי נימוס בריטיים בזמן שהשטח בוער? התשובה היא חד משמעית לא. דווקא ברמה המקומית, שבה האינטרסים קרובים לכיסו של האזרח, הדיון חייב להיות חופשי, נשכני וללא מורא מתביעות השתקה.
יתרה מכך, פסק הדין מתעלם מהקשר הדברים. כהן הטיח את הדברים בשיאה של ישיבת מועצה טעונה, ב"עידנא דריתחא". בתי המשפט תמיד ידעו להעניק משקל למצב הרגשי שבו נאמרו הדברים. לקחת אמירה מתוך ויכוח פוליטי סוער, לנתח אותה במעבדה משפטית קרה ולפסוק בגינה פיצוי של 25,000 ש"ח, זהו ניתוק מהוויית החיים הישראלית.
המסר שיוצא מבית המשפט הוא מסר של החלשת נבחר הציבור. במקום לעודד פוליטיקאים להיאבק על עמדותיהם, אנחנו שולחים אותם ליועצים משפטיים לפני כל נאום. המסקנה המשפטית הראויה הייתה צריכה להיות דחיית התביעה, תוך קביעה כי מדובר בזוטי דברים בתוך הקשר פוליטי, כפי שהתווה בית המשפט העליון.
דיני לשון הרע לא נועדו לשמש ככלי ניגוח פוליטי או כדרך לשיפור הכנסות של חברי מועצה שנעלבו. הם נועדו להגן על השם הטוב במקרים קיצוניים של זדון ושקר מכוון שאין לו קשר לדיון הציבורי. המקרה של כהן ואלשייך רחוק מכך מרחק מזרח ממערב.
לסיכום, פסק הדין הזה הוא תמרור אזהרה לכל איש ציבור. הוא מסמן נסיגה מהגנות חופש הביטוי הרחבות שהוקנו לנו בשנים האחרונות ומחזיר אותנו לעידן שבו המשפט מנסה לחנך את הפוליטיקה. אני סבור כי בערעור, אם יוגש, על הערכאה הגבוהה להחזיר את הגלגל לאחור ולאמץ שוב את רוח הלכת מיקי זוהר: שוק רעיונות חופשי, פרוע ככל שיהיה, עדיף על שוק רעיונות מנוהל ומפוחד.
נתקלתם בתביעת לשון הרע שהוגשה נגדכם על רקע פעילות ציבורית? מרגישים שמנסים להשתיק את הביקורת הלגיטימית שלכם באמצעות איומים משפטיים? משרד "דבורין ושות'" מתמחה בליווי אנשי ציבור ופוליטיקאים בתיקי לשון הרע מורכבים. פנו אלינו לייעוץ מקצועי וחסר פשרות.
