הבטחות בבית הקפה לא שוות מיליונים: העליון דחה את תביעת הענק של המשקיע ברומניה
בית המשפט העליון קבע כי טענה להסכם בעל-פה על התחייבות אישית בסך 8 מיליון ש"ח אינה עומדת במבחן המציאות העסקית ודיני הראיות; השופט שטיין: "מהלך דברים שאינו מתיישב עם התנהלותו של אדם סביר, קל וחומר עם איש עסקים מנוסה"
האם לחיצת יד והבטחה שנאמרה כבדרך אגב בבית קפה יכולות להוות בסיס לתביעה של מיליוני שקלים? פסק דין חדש של בית המשפט העליון, שניתן ביום ה-26 במרץ 2026, מזכיר לכל אנשי העסקים שבעולם המשפט, המילה הכתובה היא עדיין המלכה הבלתי מעורערת. ביהמ"ש העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, דחה פה אחד את ערעורו של אברהם רכס, מהנדס ואיש עסקים, שביקש לחייב את מיכאל מירצ'ה גרינברג באופן אישי בחוב של כ-8 מיליון ש"ח.
ראשיתו של הסיפור בשנת 2014. אברהם רכס, בעליה של חברת "פרסייס הנדסה בע"מ", הכיר את מיכאל גרינברג דרך מכר משותף. בפגישה שנערכה בבית קפה, הוצגו לרכס הזדמנויות השקעה מפתות בנדל"ן ברומניה, עם הבטחות לתשואות דמיוניות של עד 200%. רכס השתכנע והעביר סכום כולל של כ-1.12 מיליון אירו דרך חברתו, כהלוואות לחברות זרות שהיו קשורות לגרינברג.
אלא שהחלומות על רווחים מהירים התנפצו אל קרקע המציאות. בעקבות הליכי הפקעה ברומניה והסתבכויות אחרות, ההשקעות ירדו לטמיון והכספים לא הוחזרו. רכס, שמצא את עצמו מול שוקת שבורה, החליט להגיש תביעה אישית נגד גרינברג. טענתו המרכזית הייתה כי מעבר למערכת ההסכמים הכתובה בין החברות, גרינברג הבטיח לו באופן אישי, בעל-פה, כי הוא ערב להשבת הכספים בתוספת ריבית של 10%, במידה והעסקאות ייכשלו.
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט גיא שני) דחה את התביעה עוד בדצמבר 2025, וקבע כי רכס לא הצליח להוכיח קיומו של הסכם כזה. רכס לא ויתר וערער לעליון, שם נבחן התיק בפני השופטים אלכס שטיין, גילה כנפי-שטייניץ ורות רונן.
את המערער, אברהם רכס, ייצג עו"ד אורי דניאל. מנגד, את המשיב, מיכאל גרינברג, ייצגו עורכי הדין הראל גרשוני ואפרים אליגולא.
במרכז הערעור עמדה השאלה האם ניתן להכיר בהתחייבות אישית עצומה שניתנה בעל-פה, כאשר היא עומדת בסתירה למערכת הסכמים כתובה ומפורטת שבה גרינברג כלל לא הופיע כלווה אישי. רכס ניסה להסתמך על הקלטת סתר של פגישה מאוחרת, שבה לטענתו הודה גרינברג באחריותו, אך השופטים לא התרשמו.
השופט אלכס שטיין, שכתב את פסק הדין המרכזי, לא חסך בביקורת על גרסת המערער. הוא הדגיש כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, במיוחד כשאלו מבוססים על התרשמות מהמהימנות של העדים.
"השאלה היא עובדתית טהורה: האם נכרת הסכם או לא?", כתב השופט שטיין. הוא ציין כי גרסתו של רכס "תמוהה, שלא לומר בלתי סבירה בעליל". לדבריו, קשה לקבל את הטענה שאיש עסקים מנוסה יעביר מיליוני שקלים על בסיס הבטחה בבית קפה, מבלי לעגן זאת במסמך משפטי מחייב.
השופט שטיין אף שלף מהארכיון המשפטי את סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, שעדיין תקף בישראל. הסעיף קובע כי עסקאות שנהוג לעשותן בכתב – כמו הלוואות ענק – חייבות הוכחה במסמך כתוב. "דרישת הכתב אינה עניין טכני בלבד", הסביר שטיין, "היא נועדה למנוע מעשי מרמה ולהבטיח צדק".
השופטת גילה כנפי-שטייניץ הצטרפה למסקנה וציינה כי די בכך שלא הונחה תשתית עובדתית להתקשרות אישית כדי לדחות את הערעור. השופטת רות רונן הוסיפה זווית מעניינת הנוגעת להתנהלות עסקית: היא ציינה כי מהחומר עולה שהצדדים בחרו לעבוד דרך חברות, ככל הנראה מטעמי מס.
"המבקש ליהנות מדבשו של חוזה צריך שידע גם לשאת בעוקצו", צוטטה השופטת רונן. היא הבהירה כי רכס בחר בזמנו את המבנה המשפטי של "הסכם בין חברות" כי זה שירת את האינטרסים שלו, ואין הוא יכול כעת, כשנוח לו, לבקש מהמשפט להתעלם מהמבנה הזה ולהפוך את העסקה לאישית.
פסק הדין חותם את הפרשה ללא צו להוצאות, אך עם מסר חד וברור לעולם העסקי: הידידות, האמון והשיחות המקדימות בבתי קפה הם חלק חשוב מהחיים, אך הם אינם תחליף לייעוץ משפטי ולחתימה על מסמכים מסודרים. מי שבוחר לפעול ב"ג'נטלמניות" ולוותר על הנייר, עלול למצוא את עצמו ללא סעד משפטי ביום הדין.
ע"א 55529-01-26
