סוף לסכסוך השכנים בצפת: ביהמ"ש המחוזי אכף הסכם מכר למרות טענות ל"דם רע" ותרמית
השופטת עינב גולומב דחתה את טענות המוכר כי לא ידע שרוכש הדירה הוא בנו של יריבו המר; במקביל, "המתווך" ללא הרישיון חויב להשיב את שכר טרחתו בשל התנהלות מוקשית
בפסק דין מקיף ומנומק שניתן ביום ה-29 במרץ 2026, שם בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת קץ לסאגה משפטית יצרית ומורכבת סביב דירת מגורים ברחוב ויצמן בצפת. התיק, שכלל טענות על סכסוך דמים היסטורי, כשרות משפטית לקויה ופעולות תיווך לא חוקיות, הסתיים בניצחון לתובעים – בני הזוג יונתן ויולי מלול – לאחר שנקבע כי הסכם המכר עליו חתמו עם השכן, יעקב חדד, תקף ומחייב.
תחילת הפרשה באוקטובר 2021, אז חתמו יונתן ויולי מלול על הסכם לרכישת זכויותיו של יעקב חדד בדירה צמודה לדירת הוריו של יונתן, תמורת 945,000 ₪. אלא שמתחת לפני השטח רחש סכסוך ישן: בשנת 2014 הותקפו יעקב חדד ובנו דביר על ידי אביו של יונתן, אירוע שהותיר משקעים כבדים ופציעות גופניות.
זמן קצר לאחר חתימת ההסכם, הודיע חדד על ביטולו בטענות קשות: הוא טען כי זהות הרוכש הוסתרה ממנו במכוון, וכי לו היה יודע שמדובר בבנו של "אויבו", לעולם לא היה חותם על העסקה. לטענתו, הוא נפל קורבן למעשי תרמית, עושק וכפייה, תוך ניצול מצבו הנפשי והקוגניטיבי הירוד.
כבוד השופטת עינב גולומב, שדנה בתיק, בחנה לעומק את טענותיו של חדד בדבר פגמים בכריתת החוזה. בלב ההכרעה עמדה השאלה האם חדד אכן הוטעה לגבי זהות הקונים. השופטת קבעה חד-משמעית כי הראיות, ובראשן הקלטות של שיחות טלפון מזמן אמת, מוכיחות שחדד ידע היטב מי עומד מולו.
באחת השיחות המוקלטות אף נשמע חדד אומר כי הוא מעדיף למכור לזרים, אך אם משפחת מלול מעוניינת – עליהם "להוסיף עוד" במחיר. "המסקנה המסתברת היא כי דמותו של התובע הייתה מוכרת לנתבע והוא ידע לזהות במי מדובר", כתבה השופטת בפסק הדין. היא הוסיפה כי הטענה לביטול בשל טעות אינה יכולה לעמוד למי שפעל בעיניים פקוחות, גם אם בדיעבד, בלחץ בני משפחתו, התחרט על העסקה.
סוגיה מרכזית נוספת הייתה כשרותו המשפטית של חדד. למרות שהוצגו מסמכים רפואיים המעידים על נכות נפשית וקשיים קוגניטיביים, התרשם בית המשפט מעדותו של חדד עצמו. השופטת ציינה כי חדד הפגין הבנה מלאה בפרטי העסקה, זכר את הסכומים המדויקים ששולמו לו, ואף ידע לפרט את מספרי הגוש והחלקה של הנכס. "לא כל הפרעה בשיפוט שוללת את כושרו של אדם להתקשר בחוזים", הבהירה השופטת.
צד מעניין במיוחד בפסק הדין נוגע לאלון חנייא, בנו של עורך הדין שייצג את שני הצדדים בעסקה. אלון פעל כמתווך בפועל, הפגיש בין הצדדים וגבה מחדד דמי תיווך בסך 15,000 ₪. אלא שאלון לא החזיק ברישיון תיווך כדין ולא חתם על הסכם תיווך בכתב.
בית המשפט קיבל את התביעה שכנגד בנקודה זו וחייב את אלון חנייא להשיב את הכסף לחדד. השופטת מתחה ביקורת על התנהלותו של אלון, אשר בשיחות המוקדמות לא גילה לחדד את זהות הקונים ואף מסר מידע מטעה כדי "לרכך את העסקה". נקבע כי במקרה זה אין מקום לחרוג מהוראות חוק המתווכים הקשיחות, במיוחד נוכח ההתנהלות המוקשית של אלון מול לקוח במצבו של חדד.
בסופו של יום, קיבלה השופטת גולומב את התביעה העיקרית במלואה. היא הורתה על אכיפת הסכם המכר וקבעה כי רישום הבעלות יועבר על שם בני הזוג מלול. עם זאת, מתוך הגינות כלפי המוכר ונוכח חלוף הזמן ועליית מחירי הנדל"ן, קבעה השופטת כי יתרת התמורה שטרם שולמה תוצמד למדד.
בנוסף, הורה בית המשפט למחוק הערת אזהרה שנרשמה לטובת בנו של המוכר, דביר חדד, אשר נקבע כי נועדה לסכל את העסקה שלא כדין. יעקב ודביר חדד חויבו לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין בסך של 25,000 ₪.
את התובעים (יונתן ויולי מלול) ייצג עו"ד יצחק פריד. את הנתבע יעקב חדד ייצג עו"ד מוניר הייב (כאפוטרופוס לדין), והנתבע דביר חדד ייצג את עצמו. את עו"ד משה חנייא ואלון חנייא ייצג עו"ד משה חנייא.
ת"א 51446-05-22
