מדאם בובארי – גוסטב פלובר

מעבר למילים: למה "מדאם בובארי" הוא הספר הכי אקטואלי ש(עדיין) לא קראתם?

כשאנחנו גוללים בפיד שלנו, מוקפים בתמונות של חופשות אקזוטיות, כוסות יין בשקיעה וזוגיות שנראית תמיד פוטוגנית מדי, אנחנו חווים את מה שמכונה בפינו FOMO – הפחד מהחמצה. אבל הרבה לפני שהיו סמארטפונים, והרבה לפני שהמושג "פייק ניוז" נכנס ללקסיקון, היה אדם אחד שתיאר את התופעה הזו בדיוק כירורגי, אכזרי ומהפנט. קראו לו גוסטב פלובר, ולגיבורה שלו קראו אמה בובארי.

אם חשבתם ש"מדאם בובארי" הוא רק קלאסיקה מאובקת על אישה משועממת מהמאה ה-19 שבגדה בבעלה, כדאי שתחשבו מסלול מחדש. זהו המניפסט הראשון של המודרניות, הניתוח המדויק ביותר של הפער שבין הפנטזיה למציאות, והספר שהמציא, פשוטו כמשמעו, את הדרך שבה אנחנו קוראים (וכותבים) סיפורים עד היום.

הסופר שהחליט להרוג את הקלישאות: גוסטב פלובר

גוסטב פלובר הוא היה פועל בניין של מילים. האיש, שחי בבדידות יחסית באחוזתו בנורמנדי, היה אחוז דיבוק בחיפוש אחר ה"Le mot juste" – המילה המדויקת ביותר. הוא היה מסוגל להקדיש שבוע שלם לכתיבת עמוד אחד, לקרוא אותו בקול רם ב"שאגת הבריאות" שלו כדי לוודא שהקצב והצליל מושלמים, ואז למחוק הכול ולהתחיל מחדש.

פלובר נולד ב-1821 למשפחה של רופאים, וייתכן שזה מה שהעניק לו את המבט ה"קליני" שלו על החיים. הוא לא רצה לכתוב רומן רומנטי ומתקתק; הוא רצה לנתח את החברה הצרפתית כפי שמנתחים גופה על שולחן הניתוחים. כשחבריו הציעו לו לכתוב סיפור המבוסס על מקרה אמיתי של רופא כפרי ואשתו הבוגדנית, הוא לקח את המשימה ברצינות תהומית. התוצאה הייתה חמש שנים של עבודה סיזיפית שהולידו את אחת היצירות החשובות בתולדות האנושות.

אמה בובארי: הקורבן הראשון של ה"פילטרים"

במרכז העלילה עומדת אמה, צעירה יפה שגדלה בחווה וניזונה מערמות של רומנים רומנטיים זולים. היא חולמת על אבירים, על ארמונות ועל אהבה שמרעידה את האדמה. כשהיא נישאת לשארל בובארי, רופא כפרי טוב לב אך מוגבל ומשעמם עד כאב, היא מגלה שהמציאות היא לא "הוליווד" של המאה ה-19.

הטרגדיה של אמה היא לא העובדה שהיא בוגדת בבעלה או מבזבזת כספים שאין לה. הטרגדיה היא "הבובאריזם" – מושג פסיכולוגי שנטבע בעקבות הספר, המתאר את המצב שבו אדם רואה את עצמו כפי שהוא לא, ומשתוקק לחיים שאינם שלו. אמה חיה את הגרסה הערוכה והמפונטזת של חייה. היא מחפשת ריגושים ברומנים מחוץ לנישואין, במסע קניות ראוותני ובניסיון נואש לברוח מהבינוניות המעיקה של חיי הפרובינציה.

לקורא המודרני, קל מאוד להזדהות עם אמה. אנחנו חיים בעידן שבו אנחנו מוצפים בדימויים של "איך החיים אמורים להיראות". אמה בובארי היא אנחנו – מחפשים את ה"דבר הבא" שיציל אותנו מהשעמום של היום-יום, רק כדי לגלות שגם המאהב הכי סוער הופך בסוף לשידור חוזר של אותה השגרה.

המצלמה של פלובר: המהפכה ששינתה את התרבות

מדוע "מדאם בובארי" נחשב לפורץ דרך? בגלל הסגנון. לפני פלובר, סופרים נטו "להטיף" לקוראים או להיות מעורבים רגשית בסיפור. פלובר עשה משהו הפוך: הוא הפך לבלתי נראה. האמן צריך להיות ביצירתו כמו אלוהים בבריאה, כתב פלובר, "נוכח בכל מקום אך לא נראה בשום מקום".

הוא המציא את הטכניקה של "סגנון עקיף חופשי" – הדרך שבה המספר חודר לתוך מחשבות הדמות מבלי להשתמש במירכאות, כך שהקורא לא תמיד יודע אם הוא שומע את קולו של הסופר או את קולה של אמה. זה יוצר חוויה קולנועית כמעט, אינטימית ומטלטלת. הוא מתאר את המציאות בפירוט מרהיב – מצבע העיניים של אמה ועד לריח של המרפאה של שארל – ומאלץ אותנו להתמודד עם האמת המרה ללא כחל וסרק.

המשפט שהפך לסנסציה: "מדאם בובארי זה אני"

עם צאתו לאור ב-1856, הספר עורר שערורייה אדירה. השלטונות בצרפת תבעו את פלובר על "פגיעה במוסר הציבורי ובדת". התובע טען שהספר מאדיר ניאוף ומציג דמות אישה שלא נענשת על חטאיה באופן מספק (מבחינה מוסרית).

המשפט הזה היה אחד האירועים התרבותיים המכוננים של המאה. פלובר זוכה, כמובן, והפרסום רק הפך את הספר לרב-מכר היסטרי. באותה תקופה מיוחסת לו האמרה המפורסמת: "Madame Bovary, c'est moi" (מדאם בובארי זו אני). באמירה זו, פלובר לא רק הגן על הגיבורה שלו, אלא הודה שכולנו חולים באותה מחלה – המרדף הבלתי פוסק אחר הבלתי מושג.

למה אתם חייבים לקרוא את זה עכשיו?

אם אתם בשנות ה-20 או ה-30 שלכם, אתם נמצאים בעיצומו של המאבק הגדול של החיים המודרניים: איך לבנות זהות בעולם שמוכר לנו אשליות. "מדאם בובארי" הוא ספר על אדם שמחפש משמעות במקום שבו אין כזו, על הפיתויים של הצרכנות (אמה היא כנראה המכורה הראשונה לקניות בספרות) ועל המחיר הכבד של חוסר היכולת להסתפק ביש.

קריאת הספר תעשיר את עולמכם כי היא תעניק לכם מראה. היא תלמד אתכם לזהות את ה"אמה בובארי" שבתוככם – החלק שרוצה תמיד יותר, שמרגיש שהחיים האמיתיים קורים במקום אחר, אצל אנשים אחרים. פלובר מציע לנו חמלה מהולה באירוניה, ובעיקר כתיבה כל כך מדויקת שהיא הופכת כל דף לחוויה כמעט פיזית.

"מדאם בובארי" הוא אבן פינה במסילת התרבות המערבית משום שהוא ניפץ את האידיאליזציה המזויפת. הוא לימד אותנו שהאמת – מכוערת, כואבת או פשוט משעממת ככל שתהיה – היא הדבר היפה והחשוב ביותר באמנות.