הפסד צורב לחברות הדלק: נדחתה תביעת המיליונים נגד רשות מקרקעי ישראל בשל מכרזי ה"מקב"ת"
בית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי חברות דלק שרכשו אופציות להקמת תחנות תדלוק באשקלון ובבית שמש, ונתקלו בסירוב מוחלט מצד רשויות התכנון, אינן זכאיות לפיצויים או לקרקע חלופית; השופט אריה רומנוב פסק: "התובעות נטלו סיכון מודע, מסמכי המכרז הבהירו במפורש כי אין ודאות תכנונית"
בפסק דין דרמטי שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים ב-24 ביוני 2026 נחלו חברות הדלק "ח.ד.כ. דלק בע"מ" ו"ד.כ. דלק (2003) בע"מ" הפסד משפטי מוחץ. כבוד השופט אריה רומנוב דחה באופן גורף את תביעתן של החברות נגד רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), במסגרתה דרשו לקבל קרקעות חלופיות או לחילופין פיצוי כספי שהועמד לצורכי אגרה על סך 2,500,000 שקלים, בטענה כי המדינה הציגה בפניהן מצג שווא במסגרת מכרז ציבורי.
הפרשה החלה עוד בחודש דצמבר 2002, כאשר רשות מקרקעי ישראל פרסמה מכרז ייחודי מסוג "מקב"ת" (מכרז שנשואו קרקע בתהליכי תכנון בלתי מתוכננים). מטרת המכרז, שיצא לפועל בעקבות החלטת ממשלה לעידוד התחרות במשק הדלק, הייתה להעניק ליזמים פרטיים זכות "להפריט" את הליך התכנון. הזוכים קיבלו רשות לתכנן תחנות תדלוק ומתחמי שירות בארבעה אתרים באזור אשקלון ובית שמש, עם אופציה לקבלת זכויות חכירה בקרקע במידה ותוכניות המתאר ישונו בהצלחה על ידם.
התובעות, אשר הוקמו במיוחד לצורך מיזמים אלו על ידי אנשי העסקים שרון דרשן, יצחק כלפון ועורך הדין יעקב חנגל, הגישו הצעות גבוהות משמעותית משאר המתחרים וזכו בשני אתרים: אתר 1023 הממוקם ביציאה הדרומית של אשקלון, ואתר 1034 הממוקם ביציאה הדרומית של רמת בית שמש. עבור הזכייה שילמו החברות לרמ"י כמקדמה סכומים של 1,147,430 שקלים ו-1,670,370 שקלים בהתאמה (מתוכם שולמו בפועל 10% בהתאם לתנאי המכרז).
אלא שהתקווה הגדולה של היזמים התנפצה אל מול מוסדות התכנון. למרות שהוועדות המקומיות המליצו על שינוי ייעוד הקרקע, הוועדות המחוזיות לתכנון ובנייה דחו את התוכניות מכל וכל. באשקלון נדחתה התוכנית בשל התנגדות חריפה של הקרן הקיימת לישראל (קק"ל) שביקשה לשמור על רצף השטחים הפתוחים והחורש הטבעי המוגדר בתמ"א 22, וכן בשל שיקול מאוחר יותר של הקצאת שטחים חקלאיים צמודים לטובת חממות עבור מפוני גוש קטיף. בבית שמש נדחתה התוכנית לאחר שנקבע כי היא תפגע ברצועת החיץ הירוקה והמיוערת הנשקפת מכביש 10, וכי התוכנית אינה עומדת בתנאי תמ"א 18 לתחנות תדלוק במרקם עירוני.
בעקבות כישלון הליכי התכנון, הגישו החברות, באמצעות עו"ד שחר אגמון, תביעה מורכבת ורחבת היקף. החברות טענו כי רמ"י הציגה בפניהן "מצג שווא" לפיו הסיכויים לאישור התוכניות היו כמעט מוחלטים. בסיכומיהן מיקדו החברות את האש בקק"ל, וטענו כי המדינה, המנהלת את קרקעות קק"ל, הציגה יד אחת המאשרת את השיווק (רמ"י) ויד שנייה המתנגדת לו (קק"ל). לטענתן, המדינה הייתה חייבת לברר את עמדת קק"ל מראש, ומשלא עשתה זאת – "שמה מכשול בפני עיוור".
מנגד, רשות מקרקעי ישראל, שיוצגה על ידי עו"ד אפרת בוגנים-שאג מפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי), הדגישה כי מדובר במכרז המבוסס על משוואת סיכוי-סיכון ברורה וידועה מראש. המדינה אף גלגלה את האחריות הלאה והגישה הודעות צד ג' וצד ד' נגד שרשרת החברות והשמאים שביצעו את סקרי ההיתכנות הראשוניים עבורה: חברת מקיף פיתוח ותשתית (1993) בע"מ שיוצגה על ידי עו"ד חן בר און; חברת זייד אורניב בע"מ וחזקיה העצני שיוצגו על ידי עו"ד אביב אברהם שבת; ודוד דדון שיוצג על ידי עו"ד עידו וינטר.
בפסק דינו קיבל השופט אריה רומנוב את עמדת המדינה במלואה ודחה את טענות החברות הסובייקטיביות. השופט ציין כי הוראות המכרז והחוזים היו ברורות, מפורשות וחד-משמעיות, וכי לא מדובר ב"סעיפי פטור" זניחים בשולי החוזה אלא בליבת ההתקשרות. מסמכי המכרז קבעו מפורשות כי קביעת האתרים לא אושרה על ידי הרשויות המוסמכות, וכי אי-מתן אישורים תכנוניים לא יהווה עילה לשום תביעה או החזר כספי.
השופט אף מתח ביקורת מרומזת על התנהלות החברות המוגדרות, וקבע כי הרושם המתקבל הוא שהן כלל לא הבינו את מהות המכרז, לא פנו לקבלת ייעוץ תכנוני-מקצועי בטרם ניגשו אליו, והסתמכו בעיניים עצומות על כך שמדובר בגוף ציבורי. עדות לכך מצא בית המשפט בכך שמנהל החברות, שרון דרשן, הודה מעל דוכן העדים כי אינו יודע כלל מה פירוש המושג "מקב"ת". מעבר לכך, התברר כי החברות אפילו לא ידעו מי הבעלים החוקי של הקרקע באשקלון, וטענו בכתב התביעה בשגגה כי מדובר בקרקע של קק"ל, בעוד שהבעלים היא רשות הפיתוח.
בית המשפט קיבל את עדותה המקצועית של נציגת רמ"י, גב' סיג, לפיה לא הייתה כל חובה או יכולת מעשית לפנות לקק"ל לקבלת "אישור עקרוני" לפני פרסום המכרז, שכן קק"ל בוחנת התנגדויות אך ורק אל מול תוכנית מפורטת וקונקרטית המונחת על שולחנה. השופט פסק כי היזמים רכשו במודע סיכוי להפקת רווחים ניכרים, אך נטלו על עצמם סיכון ברור שהתממש.
בסיום פסק הדין, ולאחר שניהול ההליך המשפטי הממושך כלל לא פחות מ-9 ישיבות הוכחות מפרכות, הטיל השופט רומנוב על החברות המפסידות תשלום הוצאות משפט בסך כולל של 200,000 שקלים – 50,000 שקלים לכל אחד מארבעת הגופים שהיו צד להליך (רמ"י, חברת מקיף, חברת זייד אורניב, והשמאים העצני ודדון). השופט ציין כי רק לפנים משורת הדין, ובהתחשב בכך שהחברות כבר הפסידו את כספי המקדמות ששילמו ואת הוצאות התכנון הרבות שהוציאו, לא הוטלו עליהן הוצאות ריאליות גבוהות בהרבה.
תא (ירושלים) 26093-01-13
