דרמה בבית המשפט העליון: שתיקת הצדדים הובילה לביטול הסנקציה על אי-גילוי מסמכים

דרמה בבית המשפט העליון: שתיקת הצדדים הובילה לביטול הסנקציה על אי-גילוי מסמכים

השופטת רות רונן הפכה את החלטת המחוזי, וקבעה כי התנהלות המדינה והחברה המייבאת מלמדת על ויתור משתמע על הליכי הגילוי והעיון. הראיות של חברת טי.אפ.סי, הכוללות דוחות כספיים ונספחים בשווי מיליוני שקלים, יוחזרו לתיק בית המשפט.

בפסק דין עקרוני שניתן בבית המשפט העליון ביום 23 ביוני 2026, נקבעה הלכה משמעותית בנוגע ליישומן של תקנות סדר הדין האזרחי החדשות. בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, קיבל את ערעורה של חברת "טי.אפ.סי. למסחר ותעשייה בע"מ" נגד בית המכס אשדוד, והורה להשיב לתיק בית המשפט ראיות מרכזיות שהוצאו ממנו בערכאה הדיונית. פסק הדין, שניתן על ידי כבוד השופטת רות רונן, מבהיר כי למרות החובה האוטומטית הקבועה בתקנות החדשות לערוך הליכי גילוי ועיון, הצדדים עדיין רשאים לוותר על כך – ואף לעשות זאת בהסכמה משתמעת דרך התנהלותם.

תחילתו של הסכסוך המשפטי הכלכלי נעוצה במחלוקת סיווג מסחרית בין חברת טי.אפ.סי, העוסקת בייבוא טובין ובין היתר מצברי עופרת חומצה, לבין שלטונות המכס. בית המכס אשדוד סיווג את המצברים המיובאים ככאלה המשמשים לרכב מנועי, ובעקבות כך השית על החברה חובת תשלום מכס עצומה בסך של כ-18.5 מיליון שקלים, לצד דרישה לקבלת אישור שחרור ממכון התקנים. החברה, מנגד, טענה בתוקף כי מדובר במצברים לפריקה עמוקה המיועדים לשמש כגיבוי למערכות UPS, המזכים אותה בפטור או בסיווג מקל, ומשלא הגיעה להסכמות עם הרשות – הגישה תביעה לסעד הצהרתי בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד.

במסגרת ניהול ההליך בפני כבוד השופט א' ברנד בבית המשפט המחוזי, הגישה החברה המייבאת, באמצעות עו"ד חיים לוי, את תיק ראיותיה שכלל חוות דעת, נספחים ותעודות כספיות. אלא שחודש וחצי לאחר מכן, פנה בית המכס אשדוד, באמצעות עו"ד אדם טהרני, בבקשה בהולה להוצאת הראיות הללו מן התיק. המדינה טענה כי מסמכים אלו – שכונו "המסמכים החדשים" – לא גולו לה במסגרת הליכים מקדמיים של גילוי מסמכים, וכי הסכמתה הקודמת לצירוף חלק מהראיות ניתנה באופן טכני בלבד. השופט ברנד קיבל את עמדת המדינה, וקבע כי החברה הפרה את חובת הגילוי לפי תקנה 60 לתקנות סדר הדין האזרחי, והורה על הוצאת מרבית המסמכים, למעט הדוחות הכספיים.

החברה לא ויתרה והגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. השופטת רות רונן החליטה לדון בבקשה כבערעור עצמו, והפכה את החלטת המחוזי מן הקצה אל הקצה. בפסק דינה, ניתחה השופטת רונן באופן מעמיק את השינוי המבני שהביאו עמן תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. היא הסבירה כי בעוד שבעבר הליכי גילוי ועיון היו מותנים בדרישה מפורשת של הצד שכנגד, הרי שכיום, לפי תקנות 57 ו-58, מדובר בחובה אוטומטית שעל הצדדים לבצע בתוך 30 ימים ממועד הגשת כתב הטענות האחרון, עוד בטרם ישיבת קדם המשפט הראשונה.

עם זאת, קבעה השופטת כי השינוי החקיקתי נועד לייעל את המערכת ולחסוך משאבים שיפוטיים, ולא לחסום את חופש הפעולה של הצדדים להגיע להסדרים דיוניים מוסכמים. "אין בהטלת החובה האוטומטית… כדי לפגוע באפשרותם של הצדדים להגיע להסכמה הדדית לוויתור על הליכי גילוי ועיון", הדגישה השופטת רונן. הסכמה זו, כך נקבע, אינה חייבת להיות בכתב או מפורשת; היא יכולה להילמד באופן מובהק מהתנהגותם הדיונית של בעלי הדין לאורך ההליך.

במקרה דנא, נחשפה תמונה שבה שני הצדדים כאחד התעלמו לחלוטין מחובות הגילוי שלהם. בית המכס אשדוד שלח אמנם תזכורות בדואר אלקטרוני, אך בפועל לא העביר בעצמו תצהיר גילוי מסמכים, לא הגיש רשימת בקשות בנושא לפני קדם המשפט, ולא העלה את העניין בפני השופט בדיון הראשון. השופטת רונן דחתה מכל וכל את טענת בא כוח המשיבה, עו"ד טהרני, לפיה המדינה לא החזיקה במסמכים שהצד השני אינו מכיר ולכן לא הייתה צריכה להגיש תצהיר. נפסק כי הליכי גילוי נועדו גם כדי להבהיר אילו מסמכים נמצאים או אינם נמצאים בידי הצד שכנגד, ולמידע זה חשיבות רבה.

העליון קבע כי מאחר שהמדינה ישבה בחיבוק ידיים, לא קיימה את חובותיה שלה ולא עמדה על זכויותיה בזמן, יש לראות בצדדים כמי שהסכימו במשתמע לוותר על הליכי הגילוי והעיון. משנקבע קיומו של ויתור כזה, ממילא לא היה מקום להפעלת הסנקציה הדורסנית שבתקנה 60, המונעת הגשת ראיות שלא גולו. השופטת רונן הוסיפה "למעלה מן הצורך" כי מניעת הצגת המסמכים לחלוטין הייתה מהווה תוצאה קשה, בלתי מידתית, הפוגעת בחקר האמת, במיוחד כאשר המסמכים הוגשו בשלב מוקדם – עוד לפני שהמדינה הגישה את תצהיריה שלה.

בסופו של יום, נקבע כי כלל המסמכים, לרבות ראיות נוספות שהוגשו בפער זמנים זניח של יום עבודה אחד, יוחזרו במלאם לתיק בית המשפט ויהוו חלק בלתי נפרד מתצהירי החברה המייבאת. נוכח המחדלים ההדדיים של שני הצדדים בניהול ההליך בערכאה הראשונה, החליטה השופטת רונן שלא לעשות צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.

רע"א 88373-02-26

שתפו:

צריכים סיוע משפטי?

השאירו פרטים או התקשרו
ונחזור אליכם בהקדם