בית המשפט דחה תביעת פינוי ודמי שימוש נגד עסק ותיק: "התובע הסתיר מידע מהותי ושיקר ביודעין"
שופט בית משפט השלום בתל אביב, עדי הדר, דחה במלואה את תביעתו של בעל מקרקעין שדרש לפנות חנות בדרום תל אביב ולחייב את השוכרים ב-420,000 שקלים. בפסק הדין נמתחה ביקורת חריפה על התובע, אשר הציג גרסאות סותרות בהליכים משפטיים שונים במטרה להשיא רווחים, והוא חויב בהוצאות משפט כבדות.
בפסק דין נחרץ ורווי ביקורת דחה בית משפט השלום בתל אביב-יפו את תביעתו של יוסף כוזהינוף נגד חברת "ונטורה סחר פירות יבשים בע"מ" ונגד מנהלה, עמוס פלך. התובע, בעל זכויות בנכס מסחרי ברחוב החלוצים בתל אביב, עתר לבית המשפט בדרישה להורות על פינוי המושכר ולחייב את הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים בסך של 420,000 שקלים בטענה כי הם מחזיקים במקום ללא הסכם תקף ובלי לשלם דמי שכירות במשך שנים. אלא שבתום הליך ראיות ממושך, קיבל השופט עדי הדר את גרסת הנתבעים במלואה, קבע כי מדובר בדיירות מוגנת כדין, ושלח את התובע לביתו בידיים ריקות, תוך חיובו בהוצאות משמעותיות.
פסק הדין, שניתן ביום 21 ביוני 2026, חשף שרשרת מחדלים חמורה בהתנהלותו של התובע, יוסף כוזהינוף, אשר יוצג בהליך על ידי עורך הדין אילן חלמיש. השופט הדר אימץ באופן מובהק את קו ההגנה שהוביל עורך הדין אביטל חורף, שייצג את חברת ונטורה ואת עמוס פלך, וקבע כי התובע נהג בחוסר תום לב קיצוני, הסתיר עובדות מהותיות ואף השתמש לרעה בהליכי משפט.
בליבת הסכסוך עומדת חנות בשטח של כ-40 מ"ר בדרום תל אביב. בכתב התביעה טען כוזהינוף כי הוא הבעלים הבלעדי של הנכס מכוח ירושה והסכמים פנים-משפחתיים, וכי הנתבעים פועלים במקום ללא כל בסיס חוקי. מנגד, הנתבעים הציגו הסכם שכירות מוגנת היסטורי משנת 1984, שנחתם בשעתו בין סבו של התובע (בעלי הנכס דאז) לבין סבו של הנתבע ואחיו, אשר שילמו דמי מפתח כחוק.
במהלך חקירתו הנגדית של התובע, התברר כי הוא היה מודע היטב לקיומו של ההסכם ואף קיבל עותק ממנו עוד בטרם הגיש את התביעה, אך בחר להשמיט נתון קריטי זה מכתב הטענות שלו ולטעון שלנתבעים "אין שום הסכם". השופט הדר מתח ביקורת חריפה על ניסיון הטעיה זה, וציין כי לתובע נקרתה הזדמנות לתקן את כתב התביעה לאחר שנמחק פעם אחת בשל פגמים פרוצדורליים, אך הוא בחר במודע להגישו שוב ללא אזכור ההסכם.
חמורה מכך הייתה העובדה, שנחשפה במהלך הדיונים, כי במסגרת הליך קודם שניהל התובע בבית המשפט לענייני משפחה מול אחיותיו, הוא דווקא טען והדגיש כי הנכס "תפוס בדמי מפתח". התובע הודה בבית המשפט כי עשה זאת באותו הליך כדי להפחית את שווי הנכס ולשלם לאחיותיו פיצוי מופחת עבור חלקן. השופט קבע כי מדובר בטיעונים סותרים לחלוטין המהווים שימוש לרעה בהליכי משפט: בהליך אחד טוען התובע שהנכס תפוס בדמי מפתח כדי לשלם פחות, ובהליך הנוכחי הוא טוען שמדובר בפולשים כדי להשיא את רווחיו.
בהסתמך על ההלכה הפסוקה בעניין "שמואל חיון נ' אלעד חיון", הזכיר בית המשפט את החזקה הראייתית העתיקה לפיה מי שמשקר ביודעין בדבר אחד – משקר בכל עדותו (Falsus in Uno, Falsus in Omnibus), וקבע כי שקריו של התובע לבדם היוו בסיס מובהק לדחיית התביעה.
מעבר לדחיית התביעה על הסף בשל חוסר תום הלב של התובע, בחן בית המשפט את הסוגיה המשפטית לגופה. התובע ניסה לטעון כי הנתבע, עמוס פלך, הוא נכדו של הדייר המקורי ועל כן אינו זכאי להגנת החוק, ואף טען כי העסק ננטש על ידי הסב המנוח עוד בשנת 2008 כאשר הפעילות הועברה לחברה בע"מ.
בית המשפט דחה לחלוטין את טענות הנטישה וההתיישנות. נקבע כי בעלי הנכס הקודמים (אמו וסבתו של התובע) ועורכת הדין שניהלה את הנכס מטעמן במשך עשרות שנים, היו מודעים היטב לפעילות החברה, קיבלו ממנה שיקים והנפיקו קבלות על שמה, מבלי להעלות כל טענת נטישה. השופט הדגיש כי בדיני הגנת הדייר, המבחן לגבי בתי עסק הוא מקל יותר מאשר בדירות מגורים, ובעל עסק רשאי לנהל אותו באמצעות שלוחים, שותפים או חברה, מבלי שהדבר ייחשב לנטישה.
באשר למעמדו של הנכד, עמוס פלך, הוכיח עורך הדין אביטל חורף כי מרשו עבד בחנות ברציפות לצד סבו החל משנת 1991 ועד לפטירת הסב בשנת 2019. בהסתמך על פרשנות לחוק הירושה וחוק הגנת הדייר, ובפרט על פסק הדין בעניין "אבו אסעד", קבע השופט הדר כי מאחר שלא היו בת זוג או ילדים של הסב שעבדו בעסק, יש להכיר בנכד כ"דייר נגזר" שנכנס בנעלי סבו באופן ישיר. קביעה זו פטרה את הנכד מהצורך לעמוד בנטל ההוכחה המחמיר המשני של "דייר נדחה", הדורש להוכיח כי העסק דרוש באופן מוחלט לקיומו הכלכלי.
טענה נוספת של התובע הייתה כי הנתבעים לא שילמו דמי שכירות מאז שנת 2017 ועד להגשת התביעה בשנת 2024. הנתבעים הוכיחו כי הפסקת התשלומים נבעה מכך שבשנת 2017 נפטרה בעלת הנכס הקודמת, ובין היורשים (ובהם התובע) פרץ סכסוך ירושה קשה. עקב הסכסוך, סירבו בני המשפחה לקבל את כספי השכירות ואיש לא הגדיר לנתבעים למי עליהם לשלם.
בית המשפט מצא כי מיד עם הגשת התביעה, מיהרו הנתבעים להפקיד בקופת בית המשפט סכום של כ-52,000 שקלים, ובהמשך הפקידו סכומים נוספים עבור השנים 2025 ו-2026 כדי לכסות את מלוא חוב השכירות המוגן. השופט קבע כי התובע הוא זה שסיכל באופן אקטיבי את קבלת הכספים, וכי בנסיבות אלו, שיקולי צדק מובהקים ("סעד מן הצדק") מחייבים את דחיית עילת הפינוי.
בסיום פסק הדין, התייחס השופט עדי הדר בהרחבה לסגנונו המשתלח של התובע, אשר במהלך המשפט לא חסך בהאשמות קשות של מרמה ונוכלות כלפי הנתבעים, כינה את עורכת הדין ההיסטורית של המשפחה "בובה על חוט", ואף האשים את בית המשפט עצמו בהטיה ובחוסר רגישות. השופט דחה טענות אלו וסיכם בביטוי: "טול קורה מבין עיניך".
התביעה לפינוי ולדמי שימוש ראויים נדחתה לחלוטין. בית המשפט הורה להעביר לתובע את כספי השכירות שהופקדו בקופה (אם יאות לקבלם), וחייב את התובע, יוסף כוזהינוף, לשלם לנתבעים שכר טרחת עורך דין בסך של 35,400 שקלים, לצד החזר מלא של תשלום הוצאות המומחה השמאי מטעם ההגנה.
ת"א 24543-03-24
