יורשותיו של בן המשפחה דרשו לאכוף עסקת מכר נטענת משנת 1959 ולבטל הענקת מקרקעין במתנה לאחיו, אך השופט איל באומגרט מבית המשפט המחוזי בחיפה קבע כי ייפוי הכוח הנוטריוני היה פגום ונטול חתימת המוכר, התמורה לא הוכחה, והתביעה התיישנה זה מכבר בעקבות נתק משפחתי עמוק
בית המשפט המחוזי בחיפה הכריע בסכסוך מקרקעין סבוך ורווי יצרים בתוך משפחת שעבאן, המשתרע על פני עשרות שנים ודורות. בפסק דין שניתן ביום 6 באוגוסט 2026, דחה כבוד השופט איל באומגרט את תביעתן של שבע תובעות – יורשותיו של המנוח עווד שעבאן ז"ל – שדרשו להצהיר על בעלותן בחלקות מקרקעין ולבטל עסקאות מתנה שנערכו עוד בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת לטובת דודיהן וצאצאיהם.
במרכז התובענה, אשר התמקדה במקרקעין הידועים כגוש 19247 חלקות 6 ו-7, עמדה טענת התובעות – אשר יוצגו בהליך על ידי עו"ד איימן אבורייא – כי עוד ביום 25 במאי 1959 נכרתה עסקת מכר היסטורית. לפי הנטען, אבי המשפחה, המנוח דיב שעבאן ז"ל, מכר את כלל זכויותיו במקרקעין לשלושת בניו בחלקים שווים (שליש לכל אח) בתמורה לסך של 1,000 לירות ישראליות. התובעות, שבאו בנעלי אביהן המנוח עווד (אחד משלושת הבנים), טענו כי אביהן קיבל את החזקה בקרקע ונהג בה מנהג בעלים.
לטענת התובעות, לתדהמתן התגלה להן רק סביב שנת 2020 כי בשנת 1978 העביר הסב דיב את מלוא הזכויות במקרקעין במתנה וללא תמורה לשני בניו האחרים (הנתבעים 2 ו-3), אשר בהמשך העבירו חלקים מהזכויות לילדיהם ולנכדיהם (הנתבעים 4–21). התובעות טענו כי בעת ביצוע עסקאות המתנה, המנוח דיב כבר לא היה בעל הזכויות בקרקע מאחר שמכר אותן קודם לכן לבניו, ועל כן עסקאות המתנה בטלות מעיקרן ויש לאכוף את עסקת המכר המקורית. כראיה מרכזית הציגו התובעות מסמך ייפוי כוח בלתי חוזר שאושר על ידי נוטריון ציבורי ונשמר בגנזך המדינה, וטענו כי עומדות להן החזקות הראייתיות הקבועות בחוק הנוטריון הזמני העותומני משנת 1913 וסעיף 43 לפקודת הראיות.
מנגד, הנתבעים – שיוצגו בהליך על ידי עו"ד עואד ח'ליל – כפרו מכל וכל בתוקפו של ייפוי הכוח ובעצם קיומה של עסקת המכר. הם הצביעו על שורה של פגמים צורניים ומהותיים חמורים במסמך, ובראשם היעדר חתימתו של המוכר עצמו (המנוח דיב) ואימות של עד אחד בלבד במקום שניים כנדרש בדין העותומני. בנוסף, טענו הנתבעים כי התביעה לוקה בשיהוי ניכר ובהתיישנות מוחלטת. לדבריהם, הנתבעים הם אלה שהחזיקו ועיבדו את הקרקע ברציפות במשך למעלה מ-60 שנה מבלי שאיש מחה בידם. הנתבעים הציגו תמונה של סכסוך קשה ומר בין הסב דיב לבנו עווד עוד מסוף שנות ה-60, סכסוך שבגינו עזב עווד את בית אביו, ניתק עמו קשר ואף נמנע מלהשתתף בהלווייתו בשנת 1983 – דבר שהוביל את הסב להעניק את נכסיו לשני בניו האחרים בלבד.
בפסק הדין המפורט ניתח השופט באומגרט את התשתית הראייתית והמשפטית ודחה את טענות התובעות בזו אחר זו. ראשית, קבע בית המשפט כי הנתבעים הפריכו בהצלחה את חזקת התקינות של ייפוי הכוח הנוטריוני. השופט ציין כי מעיון במסמך עולה כי הנוטריון הציבורי אישר את החתימה באמצעות עד אחד בלבד מבלי שהכיר אישית את הצדדים, קיים פער תאריכים בלתי מוסבר בין מועד עריכת המסמך למועד אישורו, והחשוב מכל – חתימתו של המוכר, המנוח דיב, נפקדה כליל מהמסמך.
משנשלל מעמדו של המסמך כייפוי כוח נוטריוני תקין, הועבר נטל ההוכחה במלואו לכתפי התובעות להוכיח את אמיתות תוכנו ואת קיומה של עסקת מקרקעין לפי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני. השופט באומגרט קבע כי התובעות כשלו לחלוטין בהרמת נטל זה: הן לא הציגו כל ראיה לתשלום התמורה הנטענת, לא הביאו עדים ישירים לעסקה, ולא הצליחו להוכיח כי אביהן המנוח או הן תפסו אי פעם חזקה במקרקעין. השופט דחה את גרסתן של עדות התביעה וציין כי עדותן בדבר החזקה הייתה מאולצת ולא קוהרנטית, והעדיף את גרסת הנתבעים שלפיה הם החזיקו ונהגו בקרקע מנהג בעלים במשך עשרות שנים ללא עוררין.
מעבר לכך, השופט קבע כי אף אילו הייתה מוכחת עסקת המכר, התביעה התיישנה זה מכבר. בית המשפט הבהיר כי מניין ההתיישנות נבחן מנקודת מבטו של הזכאי המקורי – המנוח עווד. נוכח הסכסוך המשפחתי החריף, העובדה שעווד לא השתתף בהלוויית אביו בשנת 1983, ותפיסת החזקה הגלויה והבלעדית בקרקע על ידי אחיו כבר משנות ה-70 וה-80, הרי שהייתה כפירה ברורה וגלויה בכל נאמנות נטענת. השופט הדגיש כי אדם סביר הטוען לזכויות בקרקע אינו עומד מנגד ועוצם את עיניו במשך עשרות שנים כאשר אחרים מחזיקים בה ומעבדים אותה.
בסיכומו של דבר, הורה בית המשפט על דחיית התביעה במלואה, וחייב את שבע התובעות לשלם לנתבעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 50,000 ש"ח.
ת"א 11463-11-22
