בבית המשפט המחוזי בתל אביב נקבע כי התובענה הייצוגית נגד תאגיד המים העירוני נעדרה עילה אישית, ניסתה לעקוף את סמכות הרגולטור ונשענה על טיעונים שהתפוגגו בחקירה הנגדית. השופטת הדסה אסיף אימצה את רוח הפסיקה החדשה של העליון ושלחה מסר מרתיע למגישי תביעות סרק.
מי שמחפש הוכחה לכך שלא כל טפטוף בחשבון המים מצדיק פתיחת סכרים משפטיים בהיקף של מיליונים, קיבל אותה השבוע בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בפסק דין מפורט ונוקב, דחה בית המשפט על הסף את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית שנוהלה במשך למעלה משש שנים נגד תאגיד המים התל-אביבי "מי אביבים 2010 בע"מ". מעבר לדחיית הבקשה, הטיל בית המשפט על המבקשת הוצאות משפט ריאליות וחריגות בסך של 128,775 ש"ח – סכום המשקף את מלוא שכר הטרחה ששילם התאגיד להגנתו.
במרכז הפרשה עמדה תושבת תל אביב, דלית טורובצקי, אשר הגישה את ההליך המקורי יחד עם שותפה לנכס, מר תמיר קרן ז"ל (אשר הלך לעולמו במהלך ניהול ההליך). המבקשים טענו כי תאגיד המים נוהג באופן שיטתי ובלתי חוקי בעת משלוח וגבייה של חיובים בגין "צריכת מים חריגה". לטענתם, במספר הזדמנויות בין השנים 2014 ל-2018 נחתו בתיבת הדואר שלהם חשבונות מנופחים שהגיעו לאלפי שקלים – סכומים מופרזים בהשוואה לחשבונם הדו-חודשי הממוצע, שעמד על כ-150 ש"ח בלבד.
המבקשת, שיוצגה בהליך על ידי עו"ד גבעון, טענה כי התאגיד פעל בניגוד לדין ולהנחיות רשות המים, חייב בבדיקות מוני מים מיותרות, נמנע ממתן התראות מוקדמות כדין, ואף הטיל עיקולים מבלי ליידע את הצרכנים על מלוא זכויותיהם להשיג על החיוב. מנגד, בא כוחה של מי אביבים, עו"ד אסף רצון, הציב חומה בצורה וטען כי התאגיד פעל בדקדקנות על פי כללי אמות המידה הסטטוטוריים המחייבים אותו, כי כל מדי המים שנבדקו נמצאו תקינים לחלוטין, וכי למבקשים כלל אין עילת תביעה אישית.
בפסק דינה המנומק מיום 24 במאי 2026, קבעה כב' השופטת הדסה אסיף כי דין הבקשה להידחות מכל וכל, תוך מתיחת ביקורת חריפה על טיב הטענות ואופן ניהול ההליך.
השופטת אסיף צללה לעומק שלוש תקופות החיוב שהציגו המבקשים ומצאה כי אף אחת מהן אינה מקימה עילה:
-
התקופה הראשונה (2014): לאחר קבלת חשבון בסך כ-2,670 ש"ח, פנו המבקשים לוועדת הפשרות של התאגיד, אשר הפחיתה את החיוב לסכום הצריכה הרגיל (150 ש"ח). יתרה מזאת, בחקירתה הנגדית הודתה המבקשת בהגינותה: "לא היה שום דבר שלא בוצע לא תקין בתהליך הזה".
-
התקופה השנייה (2015): בעקבות חיובים בסך של מעל 12,000 ש"ח, פנו המבקשים להליכים משפטיים קודמים שהסתיימו בהסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בבית משפט השלום (תשלום מופחת של 600 ש"ח בלבד). השופטת הבהירה כי משניתן פסק דין חלוט ללא פיצול סעדים, המבקשים מנועים לחלוטין מלמחזר את אותה מחלוקת.
-
התקופה השלישית (2018): מונה המים נבדק פעמיים – הן על ידי התאגיד והן בבדיקה עצמאית מטעם המבקשים – ובשתי הבדיקות נמצא תקין. ועדת הפשרות הפחיתה את החיוב לפנים משורת הדין, והמבקשים אף מחקו תביעה אזרחית שהגישו בעניין זה כדי "לשדרג" אותה להליך ייצוגי.
מעבר להיעדר עילת תביעה אישית, פסלה השופטת אסיף את הניסיון להשתמש בכלי של תובענה ייצוגית כ"קרדום" לשינוי חקיקה ומדיניות. בפסק הדין צוין כי המבקשים והמומחה מטעמם ביקשו להטיל על התאגיד חובות החורגות מכללי הרשות הממשלתית למים ולביוב, מתוך תפיסה שהחוק הקיים "אינו צודק". בית המשפט הדגיש כי תאגיד המים אינו הרגולטור שמתקין את הכללים אלא הגוף הגובה על פיהם, ולכן לא ניתן לתקוף את החקיקה בתקיפה עקיפה דרך תביעה נגד התאגיד. בנוסף נקבע כי אין כל הומוגניות בקבוצה המבוקשת, שכן כל מקרה של צריכה חריגה נשען על נסיבות עובדתיות שונות לחלוטין (כגון נזילות סמויות, השקיית גינות או מילוי בריכות).
המסמר האחרון בפסק הדין ננעץ בסוגיית ההוצאות. בהסתמך על הלכת בית המשפט העליון בעניין רנו נ' גנות ועל עמדת השופטת רות רונן, פסקה השופטת אסיף כי הגיעה העת לבלום בקשות סרק שמוטב היה שלא היו מוגשות מלכתחילה. בהתאם לכך, חויבו המבקשים לשאת בהוצאות המשפט המלאות של מי אביבים בסך 128,775 ש"ח.
ת"צ 15917-12-19
