השופט עופר גרוסקופף, בהסכמת השופטים דפנה ברק-ארז ודוד מינץ, אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ודחה את טענות המערערים לזיוף, מרמה או "עסקה סודית" שנועדה להבריח כספים מקופת פשיטת הרגל. השופטים מתחו ביקורת על העלאת טענות עובדתיות סותרות וציינו: "הצדדים בחרו לחשוף טפח ולהסתיר טפחיים"
בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, דחה בפסק דין מקיף שניתן ביום 24 באוגוסט 2026 את ערעורם של האחים יחזקאל פולק ואפרים פישל פולק, וחייב אותם להשיב לגבריאל ביו ולחברת ג.ב. מרקטק בע"מ סכום של למעלה מ-2.1 מיליון ש"ח בתוספת ריבית שנתית והוצאות משפט. פסק הדין, שנכתב על ידי כבוד השופט עופר גרוסקופף ובהסכמתם המלאה של כבוד השופטת דפנה ברק-ארז וכבוד השופט דוד מינץ, סתם את הגולל על סכסוך משפטי מורכב וממושך שנמשך למעלה מחמש שנים וחשף התנהלות בעייתית וטענות מפותלות מצד הלווים.
במסגרת ההליך ייצג את המערערים (האחים פולק) עו"ד אהוד גבאי, בעוד את המשיבים (גבריאל ביו וחברת ג.ב. מרקטק בע"מ) ייצג עו"ד חן אמסטר.
תחילתה של הפרשה בתביעה כספית שהגישו גבריאל ביו והחברה שבבעלותו ביוני 2021 לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. על פי הנטען בכתב התביעה, ביו העמיד לאחים פולק שתי הלוואות בסכום כולל של כ-2.117 מיליון ש"ח בנובמבר 2019, שמטרתן המרכזית הייתה לסייע לאפרים פולק להיחלץ מהליכי פשיטת רגל שבהם היה שרוי באותה עת, וכן לצרכיו האישיים.
ההלוואות עוגנו בשני הסכמים: הסכם ראשון על סך 2 מיליון ש"ח והסכם שני על סך 117,000 ש"ח, שניהם נשאו ריבית שנתית מוסכמת בשיעור של 6% ונקבע בהם מועד פירעון בתוך 12 חודשים. משיקולים שנבעו מהליכי פשיטת הרגל שבהם היה נתון אפרים, רק אחיו יחזקאל חתם בפועל על גבי מסמכי ההלוואות ועל מסמך אישור קבלת הכספים, אך ההתחייבות הוגדרה כיחד ולחוד, והכספים הועברו בפועל למוטבים שונים בהתאם להוראותיו וצרכיו של אפרים.
משהגיע מועד הפירעון והכספים לא הושבו, פנו ביו והחברה לערכאות המשפטיות. מנגד, האחים פולק העלו שורה ארוכה של טענות הגנה משתנות וסותרות: יחזקאל טען תחילה כי חתימתו על המסמכים זויפה, ולחלופין טען כי הוחתם במרמה תוך ניצול גילו המבוגר, מצבו הבריאותי והאמון המלא שנתן בביו. אפרים טען מצידו כי לא חתם על המסמכים וכי הכספים כלל לא ניתנו כהלוואה, אלא היוו את חלקו המוסכם בעסקת תיווך וייזום למכירת נכס מקרקעין ברחוב אלנבי בתל אביב ("עסקת אלנבי"), שבה לטענתו סייע ביו במכירה וגרף לעצמו רווחים עודפים על חשבון היורשים.
ביום 10 במרץ 2025 קיבלה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, כב' השופטת טל לוי-מיכאלי, את עיקר התביעה. השופטת קבעה כי עדותו של גבריאל ביו הייתה אמינה, עקבית ונתמכת במסמכים רבים בזמן אמת, בעוד גרסתם של האחים פולק נמצאה בלתי אמינה לחלוטין, רצופת סתירות וחסרת כל תיעוד תומך.
בית המשפט המחוזי דחה לחלוטין את טענות הזיוף והמרמה שהעלה יחזקאל, וקבע כי מדובר באדם מתוחכם ומניפולטיבי שאינו סובל מבלבול או מחוסר זהירות, וכי הניסיון להיאחז בגילו או במצבו הבריאותי מהווה ניסיון נואל להתחמק מהתחייבויותיו. באשר לאפרים, נקבע כי היעדר חתימתו אינו שולל את היותו צד מחייב להסכמים, שכן הוכח שהוא היה היוזם, נהנה ישיר מכספי ההלוואה ששימשו להסדר נושיו, והכספים חולקו על פי דרישותיו. גרסתו החלופית בעניין "עסקת אלנבי" נדחתה בהיעדר כל בדל ראיה, ואף העד המרכזי מטעמו סתר את דבריו. לפיכך, חויבו האחים פולק לשלם יחד ולחוד כ-2.1 מיליון ש"ח בצירוף ריבית שנתית והוצאות משפט בסך 200,000 ש"ח.
על פסק דין זה ערערו האחים פולק לבית המשפט העליון, בטענה כי שגה בית המשפט המחוזי בהערכת העובדות ובאי-הסתמכות על בדיקת פוליגרף פרטית שערך אפרים ועל אי-הצגת מסמכי המקור של ההסכמים.
בפסק הדין המנומק שניתן בערעור, דחה השופט עופר גרוסקופף את כל טענותיהם של המערערים, תוך שהוא מדגיש את ההלכה המושרשת לפיה ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית שהתרשמה ישירות מן העדים והראיות שהונחו לפניה.
השופט גרוסקופף מתח ביקורת נוקבת על קווי ההגנה הסותרים שהציגו האחים פולק, אשר טענו בו-זמנית כי המסמכים זויפו, נחתמו במרמה, ובמקביל כי מדובר בכספי עסקת אלנבי. בית המשפט ציין כי הנטל להוכחת טענות חמורות של מרמה וזיוף הוא נטל כבד במיוחד, והאחים פולק לא עמדו בו ואף לא התקרבו לכך. יתרה מזאת, השופט עמד על כך שהאחים ויתרו מיוזמתם על בדיקת מומחה למסמך המקור שהועמד לרשותם במסגרת ההליך.
בהתייחסו לגרסת "עסקת אלנבי", הצביע בית המשפט העליון על תמונה עכורה: ככל שטענת המערערים נכונה, לפיה נתח ניכר מדמי התיווך הועבר בחשאי לאפרים בזמן שהיה בפשיטת רגל, הרי שמדובר בחשד כבד לתשלום שלמונים (kickback) בלתי חוקי שנועד להבריח נכסים מקופת הנושים. עם זאת, נקבע כי טענה זו נותרה בגדר רמיזות והשערות ללא תשתית ראייתית ממשית.
השופט גרוסקופף סיכם בחריפות את הדברים: "התרשמותנו במקרה זה, כמו במקרים לא מעטים אחרים, היא כי הצדדים (ובמיוחד המערערים) בחרו, משיקוליהם שלהם, לחשוף בפני בית המשפט טפח ולהסתיר טפחיים. במצב דברים זה, מקבלת האמירה הידועה כי 'אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות' משנה חשיבות… ככל שקביעות אלה אינן משקפות את שאירע בפועל, אין למערערים להלין אלא על עצמם, על שהתקיים בהם הפסוק 'כֹּרֶה-שַׁחַת בָּהּ יִפּוֹל וְגוֹלֵל אֶבֶן אֵלָיו תָּשׁוּב'".
בסיכומו של דבר, נדחה הערעור במלואו, ועל האחים פולק הושתו הוצאות משפט נוספות בסך 25,000 ש"ח לטובת המשיבים.
ע"א 23751-04-25
