דיני בוררות

בעולם העסקי והמשפטי, הסכמי בוררות הפכו זה מכבר לכלי פופולרי ויעיל ליישוב סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט. הצדדים בוחרים בורר מוסכם, מנהלים הליך מהיר ויעיל

פסק בוררות מהווה כלי חשוב ומרכזי ליישוב סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט. המחוקק ראה בבוררות דרך יעילה לפתרון מחלוקות בין צדדים. על אף היותו של

בנוף המשפטי הישראלי, לצד חוק הבוררות הכללי, התשכ"ח-1968, קיים הסדר בוררות סטטוטורי ייחודי ורב-חשיבות החל על אגודות שיתופיות. פקודת האגודות השיתופיות קובעת מנגנון בוררות-חובה ליישוב

בבסיסו של כל הליך בוררות עומד הסכם הבוררות. מסמך זה, בין אם הוא סעיף קצר בחוזה מסחרי ובין אם הוא שטר בוררין מפורט, הוא המקור

אחד מעקרונות היסוד בדיני החוזים הוא כי חוזה מחייב את הצדדים לו בלבד. עיקרון זה, המכונה "עקרון יחסיות החוזה", חל גם על הסכמי בוררות. ככלל,

עקרון סופיות הדיון, לפיו פסק בוררות מסיים את הסכסוך, הוא מעמודי התווך של מוסד הבוררות. מרגע שהבורר נתן את פסקו, הוא הופך ל-"functus officio" –

אחד מסימני ההיכר המובהקים של הליך הבוררות, המבדיל אותו מההליך השיפוטי הפורמלי, הוא החופש הניתן לבורר לסטות מסדרי הדין ומדיני הראיות הנהוגים בבתי המשפט. גמישות

אחד המאפיינים המובהקים והיתרונות הגדולים של מוסד הבוררות הוא עקרון סופיות הדיון. ככלל, פסק בוררות חותם את הסכסוך בין הצדדים, ואין עליו ערעור. סופיות זו

בלב ליבו של הליך הבוררות ניצב הבורר – דמות מעין שיפוטית אשר הצדדים הפקידו בידיה את הסמכות להכריע בסכסוך ביניהם. תפקיד זה דורש לא רק