דיני לשון הרע

פסק דין שניתן לאחרונה בבית משפט השלום בירושלים (בפני כבוד השופט איתן כהן), חושף טפח מסוגיה משפטית ואתית סבוכה, המהלכת על חבל דק שבין חופש

בעולמנו הטעון והמהיר, עימותים מילוליים הם, לצערנו, מחזה נפוץ. כולנו היינו עדים, ואולי אף שותפים, לוויכוח שהתלהט וגלש לפסים אישיים. קללות, כינויי גנאי ואיומים נזרקים

פסק דין שניתן לאחרונה בבית משפט השלום באשקלון (ת"א 42467-09-20) מהווה קריאת השכמה כפולה ומטרידה; הן לאלו הממהרים להגיש תביעות לשון הרע בגין ביקורת נוקבת,

בית המשפט העליון, בפסק דין עקרוני שניתן ב-9 בנובמבר 2025, הרחיב באופן משמעותי את יכולתם של תאגידים לתבוע פיצויים בגין עוולות לשון הרע. בפסיקה (רע"א

בעידן שבו תנועת MeToo הציפה אל פני השטח את החשיבות העליונה של טיפול בהטרדות מיניות, מתחדדת גם הדילמה המשפטית והאתית המורכבת: מה קורה כאשר החובה

פסק דין שניתן לאחרונה בבית משפט השלום בתל אביב (ת"א 33857-04-20) מהווה מקרה מרתק המדגים את הגבול הדק שבין ביקורת לגיטימית על עובדי ציבור לבין

פסק דין שניתן לאחרונה בבית משפט השלום בתל אביב מדגים מגמה מטרידה: החלת החסינות המוחלטת של סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע על התכתבות דוא"ל

עולמנו המשפטי ניצב תדיר על קו התפר הרגיש שבין שתי זכויות יסוד: הזכות לחופש ביטוי, המאפשרת ביקורת ציבורית (במיוחד כלפי גופי שלטון וגופים ציבוריים), לבין

בזירה הפוליטית והציבורית, נדמה לעיתים כי כל האמצעים כשרים. הוויכוח הציבורי, בעיקר בעידן הרשתות החברתיות, הופך במהירות לשיח אגרסיבי, וההתנגחויות הפוליטיות גולשות תדיר להשמצות אישיות.

פסק דין מנומק של בית משפט השלום באשדוד מבהיר מתי ביקורת נוקבת על שימוש בכספי ציבור תזכה להגנת "הבעת דעה", גם אם היא כוללת ביטויים